מבוא התלמוד, פרק רביעי
עוד יש לנו הרבה ענינים בתורה שבעל פה אשר לא באו אלינו באחד מאלו אופנים השלשה שהצגנו למעלה רק דרך סברא משקול דעת האדם וכחו של הלכות; אלו גם כן - דין תורה ממש להם, כמו דאמרינן ריש זבחים. ובשאר מקומות 'אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא' ראינו דקרא וסברא שניהם שקולים הם, דדברים הנטבעים בשכל אנושי ובהקש הדעת שוים בדרכי הלמד והמתלמד כאלו נלמדו מקראי; עיין כתובות כ"ב ע"א 'מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר? - דכתיב את בתי נחתי לאיש, ומקשה הש"ס: הא למה לי קרא? סברא היא?' וע' גם כן ב"ק מ"ו ע"ב: 'מנין להמוציא מחברו עליו הראיה? - דכתיב מי בעל דברים יגיש אליהם', ומקשה הש"ס: 'הא למה לי קרא סברא היא: מאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי' אסיא!' הרי דדברים הנלמדים מסברא שוה ממש לדבר הנלמד מן דבר תורה, עד שהתעוררו בש"ס להקשו דהסברא תספיק והקרא מיותר! ויותר מזה תראה (פסחי' כ"ה ע"א) דלמדו חז"ל ענין זה: ברוצח יהרג ואל יעבור מסברא: 'מה חזית דדמא דידך סמיק טפי דילמא דמא דחברך סמיק טפי'! וגבי עריות למדו חז"ל שם דיהרג ואל יעבור מדכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה! - הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה רוצח יהרג ואל יעבור אף
נערה המאורסה יהרג ואל יעבור!
ראינו שהתורה עצמה סמכה ענינה דרך הקש ללמד גילוי
עריות מרוצח אשר כל ענינו של רוצח דיהרג ואל יעבור לא נדע רק מכח סברא, והיינו משום דכח הסברא נכבד כל כך עד
שהונח ליסוד מוסד ללמוד משם ענין אחר.
וע' ש"ס (ב"מ ד' ע"א) מאן דס"ל הילך פטור [רצא טור ב] משבועה, הטעם כיון דאמר לי' "הילך" כמאן דנקט לי' מלוה דמי, ובאידך חמשים הוה כופר הכל ע"ש, והוא רק סברא בעלמא ומפטיר על ידי זה מן שבועה דאורייתא.
עוד תראה שקראו חז"ל ענין הנלמד מסברא בשם 'דבר תורה'
בין בעניני ממון ובין בענין איסור והיתר, כמו שאמרו ב"מ ר"פ הזהב: 'דבר תורה מעות קונות' אע"פ שלא הביאו שום ראיה לזה מן הכתוב, רק דנו מצד הסברא שבענין זה נסתלק
רשות מן בעל החפץ, וכינו חז"ל זאת בשם 'דבר תורה'! וע' נימוקי יוסף ושיטה מקובצת שם.
ובענין איסור אמרו 'חצי שיעור אסור מן התורה' משום חזי לאצטרופי, ואינו לימוד מקרא רק סברא בעלמא ובכל זאת נקטו בלשונם 'אסור מן התורה' וע' שם תוס' והר"ן דהקשו 'למה לי קרא' ד'כל חלב' לאסור חצי שיעור, והרי נדע מכח הסברא דחזי לאצטרופי! ע"ש!
עכ"פ ראינו דכח הסברא מיקרי גם כן בפי חז"ל 'דבר תורה'.
