חידוש הסנהדרין בימינו, פרק שמיני

 שיתוף 

שאלות ותשובות לעניין חידוש הסמיכה

א. מה הם המקורות ההלכתיים העוסקים באפשרות חידוש הסמיכה בימינו ובכינון הסנהדרין?

הרמב"ם ב"ספר המצוות" (מצות עשה קע"ו) כותב:

"צונו למנות שופטים ושוטרים...ומנאי מצוה זו שיהיו שלשה ועשרים דיינים... ואלו הם סנהדרי קטנה, ויתמנו בירושלים בית דין הגדול משבעים דיינים... וכבר נכפל הציווי הזה למנות שבעים זקנים, והוא אומרו יתעלה למשה: "אספה לי שבעים איש" (במדבר יא,טז), ואמרו: כל מקום שנאמר "לי" – הרי הוא קיים... כלומר שהוא דבר מתמיד, ואינה מצוה לפי שעה, אבל הוא ראוי ומחויב לדורי דורות".

ואם כן, מבואר בדברי הרמב"ם שמצוות מינוי השופטים קיימת "לדורי דורות", "ואינה מצוה לפי שעה" שניתנה בעקבות אירוע היסטורי מקומי וזמני, או לצורכו.

וכיוון שכן, מה מעכב לכאורה היום את מינוי השופטים בהרכב של סנהדרין?

תשובה לשאלה זו מבארת בהלכה מרכזית בהלכות סנהדרין:

"אחד בית דין הגדול, או סנהדרי קטנה, או בית דין של שלשה, צריכין שיהיה כל אחד מהן סמוך מפי סמוך... ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע, עד בית דינו של משה ואם, כדברי הרמב"ם, חייבים חברי הסנהדרין להיות סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, הנה ידוע שהסמיכה פסקה מישראל כבר במאה הרביעית לספירה. כך שאין לנו כיום סמוכים היכולים להסמיך חברים לבית הדין, שמהם תקום מחדש הסנהדרין. זו הסיבה העיקרית שגרמה אפוא לעיכוב חידוש הסנהדרין מאז שנתבטלה ועד לימינו.

ועתה, האם לבעיה כה חמורה של ביטול רציפות הסמיכה בישראל קיים פתרון ולפיו יהיה ניתן כיום לחדש את הסמיכה ולהקים ולכונן את הסנהדרין?

לשאלה חשובה וגורלית זו כבר נדרש הרמב"ם. בהלכותיו הציע הצעה פשוטה בתכלית:

"נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינין ולסמוך אותן – הרי אלו סמוכין, ויש להם לדון דיני קנסות, ויש להן לסמוך לאחרים" (הלכות סנהדרין פ"ד הי"א).

ואמנם שנים רבות קודם שכתב הלכה זו, בעודו עוסק בפירוש המשנה, העלה רעיון זה:

"ואני סבור שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה, כלומר שיעשוהו ראש... הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה.

לפי שאם לא תאמר כן – לא תהיה אפשרית מציאות בית דין הגדול (=סנהדרין) לעולם, לפי שצריך כל אחד מהם שיהא סמוך בלי ספק" (סנהדרין פ"א מ"ג).

אם נסכם את דעתו של הרמב"ם נוכל לנסח זאת בפשטות:

אם חכמי ארץ ישראל יתאגדו לבחירת הסמוך הראשון ושאר הסמוכים – אפשרות הסמיכה ותוקפה חוזרת לישראל!

רעיון גדול זה של הרמב"ם נודע לכל הראשונים והאחרונים, והסכימו עמו כמעט פה אחד. הנה רשימה חלקית בלבד של גדולי ישראל שהביאו בכתביהם את חידושו זה של הרמב"ם ולא הטילו בו שום ספק: רשב"א; סמ"ג; מאירי; כפתור ופרח; מהר"י בירב; רבי יוסף קארו; רבי משה קורדובירו; רבי משה אלשיך; רבי חיים ויטאל (חמשת חכמי ישראל אלו היו שותפים בחידוש הסמיכה במאה ה-16); רבי אלעזר אזכרי; רבי יאשיהו פינטו; לחם משנה; ט"ז; סמ"ע; ברכי יוסף; חקרי לב; רבי חיים פלאג'י; משך חכמה; אב האזל – ועוד רבים לאין ספור!

ב. על פי איזה רצף זמנים נסדר את חידוש הסנהדרין בשלבי גאולת ישראל? לשון אחר: האם ביאת המשיח תהיה קודם חידוש הסנהדרין, או חידוש הסנהדרין יהיה קודם לביאת המשיח?

שאלה מעין זו שאל הרמב"ם (בפירושו למשנה סנהדרין פ"א מ"ג), והשיב חד משמעית:

"ואני סבור שהסנהדרין תשוב לפני התגלות המשיח, וזה יהיה מסימניו, אמר: "ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק" (ישעיה א,כו).

דברי הרמב"ם ברורים: הסנהדרין (="ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה") תשוב לכהן לפני התגלות המשיח (="אחרי כן יקרא לך עיר הצדק")!

כדברי הרמב"ם האלה מבואר גם במדרש, שגאולת ישראל תבוא לאחר שמירת המשפט בישראל על ידי הסנהדרין!

"אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, חייכם, בזכות שאתם משמרים את הדין – אני מגביה [=כבודי מתרומם בעולם], מנין? שנאמר: "ויגבה ה' צבאות במשפט" (ישעיהו ה,טז), ועל ידי שאתם מגביהין אותי בדין, אף אני עושה צדקה ומשרה קדושתי ביניכם, מנין? שנאמר: "והאל הקדוש נקדש בצדקה".

ואם שמרתם את שניהם – הצדקה והדין – מיד אני גואל אתכם גאולה שלימה, מנין? שנאמר (שם נו,א): "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות" (דברים רבה פ"ה,ז).

וכן מבואר וברור שהסנהדרין תהיה בישראל קודם לגאולתו של העם, בדברי התרגום לשיר השירים (ח, יג. מקורו של התרגום בתקופת התנאים):

"אמר שלמה בסוף נבואתיה: עתיד מרי עלמא למימר לכנשתא דישראל בסוף יומיא, את כנישתא דישראל דמתילא לגנתא קלילא ביני אומיא ויתיבא בבית מדרשא עם חברי סנהדרין, ושאר עמא דציתין לקל ריש מתיבתא ואלפין מן פומיה פתגמיה, אשמיעיני אוריתא קל מליך בעידן דאת יתבא לזכאה ולחיבא, ואהימסכים לכל מה די את עבדת. בההיא שעתא יימרון סבי כנשתא דישראל: ערוק לך רחמי מרי עלמא מארעא הדא מסאבא, ותשרי שכינתך בשמי מרומא, ובעידן עקתין די אנחנא מצלין קדמך תהי דמי לטביא, די בעידן דדמיך אינא חדא קמיץ ועינא חדא יהא פתיח, או כאורזילא דאילא דבעידן דעריק מסתכל בתריה, כן אנת תהא משגח בן ומסתכל בצערן ובסיגון משמי מרומא, עד זמן די תתרעי בן ותפרוק יתן ותעיל יתן על טורא דירושלם, ותמן יסקון כהניא קדמך קטורת בוסמנין".

בתפילת העמידה נמצאת ברכת "השיבה שופטינו" בין ברכת "קיבוץ גלויות" לבין הברכה על איבוד המלשינים והזדים, ולא בכדי. לפי מסכת מגילה (יז,ב – יח,א) מבואר שסדר הברכות העוסקות בגאולת ישראל הנמצאות בתפילת העמידה, מרמז גם על השלבים העתידיים בגאולת ישראל:

"וכיון שנתקבצו גליות – נעשה דין ברשעים, שנאמר (ישעיהו א,כה): 'ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סיגיך', וכתיב (ישעיהו א,כו): 'ואשיבה שפטיך כבראשונה'. וכיון שנעשה דין מן ..' (יכלו). וכיון שכלו המינים – מתרוממת קרן צדיקים, דכתיב (תהלים עה): 'וכל קרני רשעים תרוממנה קרנות צדיק', וכולל גירי הצדק עם הצדיקים, שנאמר (ויקרא יט,לב): 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', וסמיך ליה: 'וכי יגור אתך גר'. והיכן מתרוממת קרנם – בירושלים, שנאמר (תהלים קכב,ו): 'שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך'. וכיון שנבנית ירושלים – בא דוד, שנאמר (הושע ג,ה): 'אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם'. וכיון שבא דוד – באתה תפלה, שנאמר (ישעיהו נו,ז): 'והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי'. וכיון שבאת תפלה – באת עבודה, שנאמר (שם): 'עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי'".

ואם כן, שיבבת השופטים והמשפט – לדעת חז"ל – יוקדם לשאר השלבי בגאולת ישראל!

ראיות אלו אין הן אלא מקצת מראיות רבות אחרות.

ג. האם מצויים בתוכנו היום גדולים בישראל הראויים להימנות עם חברי הסנהדרין?

לא כל רב יכול להימנות עם חברי הסנהדרין. הרמב"ם קבע את הקריטריונים שעל פיהם יהיה אםפשר לבחור את חברי הסנהדרין, והעמידם גבוהים ביותר, ואלה הם:

"כל עיר שאין בה שני חכמים גדולים: אחד ראוי ללמד ולהורות בכל התורה כולה, ואחד יודע לשמוע ויודע לשאול ולהשיב – אין מושיבין בה סנהדרין". (הלכות סנהדרין, פ"א ה"ה, ועוד ראה שם בפ"ד ה"ח)

ועוד פסק (שם פ"ב הלכות א-ו):

"אין מעמידין בסנהדרין, בין בגדולה בין בקטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה, ויודעים קצת משאר חכמות, כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות ואיצטגנינות ודרכי המעונני והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה זרה וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעים לדון אותם... וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולם בעלי שיבה, בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושידעו ברוב הלשונות..".

הקורא את דברי הרמב"ם האלה, מבין שאין אלה דרישות ממוצעות ופשוטות אלא נדירות וקשות.

ונשאלת השאלה בצדק, האם בימינו אפשר למצוא גדולי תורה העונים על הקריטריונים האלה? ואם לא, האם המשמעות היא שלא ניתן לחדש את הסנהדרין?

ואולם העיון בספרות ההלכה ובדברי גדולי התורה שעסקו בנושא זה, מעלה שהתנאים האלה שהציב הרמב"ם אינם לעיכובא!

והנה דבריהם:

הר"י קארו בספרו "כסף משנה" (בפ"א מהלכות סנהדרין הלכות ה-ו) כותב על דברי הרמב"ם: "אחד ראוי ללמד ולהורות בכל התורה כולה ואחד יודע לשמוע ויודע לשאול ולהשיב, והשאר, נראה שצריך שיהיו יודעים לשאול ולהשיב בקצת דינין, אף על פי שאינם יודעים לשאול ולהשיב בכל התורה"!

וכן כתב רבי אברהם די בוטון בספרו "לחם משנה" (שם פ"ב ה"א):

" דהך דהכא (כל תנאי הרמב"ם הנזכרים) – לא לעיכובא, דודאי לא בעינן אלא שנים: אחד לדבר ואחד לשמוע, והשאר שיהיו קצת חכמים, אבל שיהיו מופלגין בחכמת התורה – כמו שכתב רבינו כאן – זה אינו אלא לעשות סנהדרין שאין למעלה הימנה".

ובתוספת הרא"ש לרבינו אשר (הוריות ז,א") מבואר באופן ברור ביותר:

"ואפשר שמושיבין בסנהדרין, אף על פי שאינו ראוי להוראה, אי לא משכח ראוי להוראה".

ובספר "עדת יעקב" (סימן כ"ד) כתב שכל תנאי הרמב"ם הנזכרים אינם לעיכובא, והביא לדבריו הוכחות וראיות רבות. והעלה שכל עיקרם של תנאים אלו הם כ"תקנה ולמצוה". אך לא תנאים מוחלטים המעכבים.

וכן סיכם נושא זה הרב צבי עידאן בספרו "עשות משפט" (עמוד רט"ו):

"ויש לומר שלעולם לכתחילה אנו צריכים לחזר ולמנות אחר היותר טובים... אבל כשלא מוצאים, די ביודע לשאול ולהשיב בקצת דינין, אף על פי שאינם יודעים לשאול ולהשיב בכל התורה כולה".

ואולם לגבי כל המוסמכים קיימת הסכמה שאין תנאים אלו – המובאים בדברי הרמב"ם – מעכבים, הנה ראש הסנהדרין, הוא הנשיא וראש הישיבה, מוכרח וחשוב שיהיה ראוי להורות בכל התורה כולה, כדברי הרמב"ם.

אם כך מה היא, למעשה, משמעות ההגדרה "שראוי להורות בכל התורה כולה"? האם הכוונה למי שבקי בכל ספרות חז"ל והפוסקים, ראשונים ואחרונים? אם נאמר כן, הרי זהו תנאי קשה ביותר! ובכל תקופה בתולדות ישראל הייתה זו דרישה נדירה ומופלאה!

פתרון מעניין ומרענן לבעיה זו מביא הרב צבי עידאן בספרו "עשו משפט" (עמוד רט"ז):

"ונראה דלהרמב"ם מי שבקי ב'יד החזקה' נקרא יודע כל התורה כולה. וזה לשון הרמב"ם בהקדמתו ל'יד החזקה' בתוך דבריו: 'וראיתי לחבר דברים המתחברים מכל אלו החבורים בענין האסור והמותר, הטמא והטהור, ע םשאר דיני התורה, כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק, לא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים על פי המשפט, אשר יתבאומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים על פי המשפט, אשר יתבאר מכל אלו החבורים והפירושים הנמצאים מימות רבינו הקדוש ועד עכשיו, עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהא חבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חבור הגמרא, וכמו שפרשו לנו הגאונים בכל חבוריהם שחברו אחר הגמרא. לפיכך קראתי שם חבור זה 'משנה תורה' לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם'. עכ"ל הרמב"ם. א"כ מפורש כתב, שהלומד בחיבורו יודע ממנו תורה שבע"פ כולה, ונראה שלדעת הרמב"ם זהו החכם הראוי להורות וללמד בכל התורה כולה".

סיכומו של דבר. לכתחילה ראוי למצוא מי שבקי בכל חדרי התרה, או לחלופין מי שבקי בכל ספר "משנה תורה" (וכנזכר לעיל), ואליו יצורפו עוד שבעים מחכמי ישראל, המצוינים במידותיהם התרומיות ובידיעתם המופלגת בתורה או בחלק ממנה.

ודדאי שאם נזכה שבין חכמי ישראל בימינו ימצאו מי שיענו על הקריטריונים המבוארים בדברי הרמב"ם, ודאי שהם יוקדמו לפני כל חכם אחר. מכל מקו אי לתלות את עיכוב חידוש הסהדרין בהיעדר חכמים מתאימים (כדרישות המובאות בדברי הרמב"ם), מכיוון שגם בימינו יש, ב"ה, חכמים רבים הראויים והמתאימים לכהן כדיינים בסנהדרין המחודשת.

וכן נראה עוד לומר בהבנת התנאי שיהיה בסנהדרין מי ש"ראוי להורות בכל התורה כולה":

הצורך שיימצא בסנהדרין נשיא-ראש ישיבה הבקי בכל חדרי התורה הוא מובן ופשוט, שהרי נושאי דיוניהם של הסנהדרין אינם מצומצמים לנושאי ספציפיים בהלכה, אלא כפשוטו – לכל הנושאים המצויים בתורה. ולא יתכן שלנשיא לא תהיה ידיעה בכל התחומים כולם!

ואולם בימינו, דור שבו כל חומר הלכתי יכול להימצא ללומד בלחיצת כפתור על מקלדת המחשב, ומתוך מאגרים המכילים את כל התורה שבעל-פה, די שיהיה הנשיא תלמיד חכם חריף היודע לדמות מילתא למילתא, ובעל ידיעה בתחומים רבהים בהלכה, גם אם אין הוא יכול להורות מיד להלכה ולמעשה בכל תחומי התורה. ואף על פי שנפסק בחז"ל ש"סיני" עדיף מ"עוקר הרים", הנה כיום, אפשר בהחלט לומר שעדיף "עוקר הרים" מ"סיני "; שהרי "סיני" – דהיינו בקיאות – יכולה להימצא לו באופן מידי וזמין בספרייה מקיפה ובשימוש באוצרות תורניים המצויים במחשב!

ואם נכונים הדברים, די שראש הסנהדרין יהיה תלמיד חכם וחריף ולמדן, שיכול להתמודד עם כל נושא הלכתי מתוך ספרות רחבה זמינה. וכאלה, ב"ה, לא חסרים בדורנו!

ד. גדולי ישראל שפעלו לחידוש הסמיכה

מאז שפסקה הסנהדרין לפעול לפני כאלף ושש מאות שנים, ידועים לנו נסיונות מספר לחדש את הסמיכה ולהקים מחדש את הסנהדרין. הניסיון החשוב ביותר – שהצליח לתקופה קצרה – היה נסיונו של רבי יעקב בירב שחי ופעל במאה הט"ז. הר"י בירב נסמך בידי חכמי צפת, גדולי אותו דור, והוא הסמיך אחריו את רבי יוסף קארו שהסמיך את רבי משה אלשיך. רבי משה אלשיך הסמיך את רבי חיים ויטאל, וכן הלאה עד למחצית הראשונה של המאה הי"ז (על חידוש הסמיכה בימי הר"י בירב ראה להלן בהרחבה בפרק אחד עשר).

בתחילת המאה העשרים פעלו שניים מחכמי ישראל להביא להסכמת רוב הרבנים החשובים בעולם לשם חידוש הסמיכה ולכינון הסנהדרין: הרב אהרן מענדל בהר"ן הכהן יליד טבריה ורב לעדה האשכנזית בקהיר, והרב צבי מקובסקי חבר הרבנות בעיר תל-אביב. במחצית השנייה של המאה העשרים פעל הרב יהודה לייב מיימון – שכיהן כשר הדתות הראשון במדינת ישראל והיה מראשי מייסדי תנועת "המזרחי" – להקים במדינת ישראל המתחדשת סנהדרין שתפעל כמרכז רוחני מרכזי לעם היהודי כולו (על נסיונות אלו ראה בהרחבה להלן בפרק שנים עשר).

לפעילויות מרכזיות אלו במאה הט"ז ובמאה העשרים נתנו את הסכמתם רוב גדולי הרבנים!

הנה לפנינו רשימה של כמה מגדולי ישראל ששאפו ופעלו לחידוש הסמיכה. וראויים לציון מאז המאה הט"ז:

רבי יעקב בירב (1546-1475) – התפרסם כגדול בדורו, דור דעה, והעיד ש"כל החכמים שראיתי (בספרד ובצפון אפריקה), ובפרט אחר שבאתי למצרים כולם היו מתאוים לעלות לארץ ישראל לעשותה (כלומר, לחדש את הסמיכה והסנהדרין)". כשהגיע לארץ ישראל, ופעל בצפת לחדש את הסמיכה, הסכימו עמו כל חכמי ארץ ישראל, מלבד הרלב"ח, הרדב"ז ותומכיהם שהתנגדו בגלל סיבות אחרות (וראה עוד להלן בתשובה לשאלה ו).

ואלה הסמוכים בשרשרת שסמך הר"י בירב במאה הט"ז:

רבי יוסף קארו, מחבר הספרים המפורסמים: "בית יוסף" על ה"טור", "כסף משנה" על "משנה תורה" להרמב"ם וה"שלחן ערוך".

הר"י קארו פעל והשתדל רבות לחידוש הסמיכה בימיו, והמגיד – מלאך שנגלה אליובחיזיון אמר לוף יען כי מסרת נפשך על חזרת עטרת הסמיכה ליושנה, יען כי מסרת נפשך על חזרת עטרת הסמיכה ליושנה, תזכה להיות מוסמך על ידי כל חכמי ארץ ישראל וחכמי חוץ לארץ..." (ספר "מגיד מישרים" פרשת ויקרא).

רבי משה מטראני (=המבי"ט) – מגדולי חכמי הדור ומגדולי הפוסקים.

רבי משה קורדובירו – מגדולי המקובלים בכל הדורות.

רבי יוסף סאגיס – רבו של רבי אליעזר אזכרי (מחבר ספר "חרדים") וחברו של הר"י קארו.

וכאמור, בעקבותיהם הוסמכו: רבי משה אלשיך, רבי חיים ויטאל ועוד חכמים, עד למחצית הראשונה של המאה הי"ז.

מהנסיונות שנעשו במאה העשרים ראויים לציון רבנים אלה:

רבי חיים ברלין, בנו של הנצי"ב מוולוז'ין ומגאוני דורו, שכתב לרבי אהרן מנדל:

"ואם באמת מן שמיא קא זכו ליה... שיתאחדו על ידו כל המפלגות ויעשו כולם אגודה אחת לשם שמים, בלי שום קנאת איש מרעהו, להוציא הדבר לאורה, אז ישמח לבי מזה מאד והנני נמנה מן המסכימים לענין זה".

רבי יעקב דוד (רידב"ז) – מגדולי הדור ומחבר הפירוש על הירושלמי הקרוי על שמו – כתב לרבי אהרן מנדל: "לבי אומר לי אשר ה' יתעלה שמו, יצליח לנו להקים בת דין הגדול בירושלים תובב"א, וכל חכמי ירושלים תובב"א יהיו אתנו, כי אין לשער נחיצות הדבר באופן אשר בלא זה אין תרופה לחזור התורה והיהדות לישראל".

הרב רפאל אהרן בן שמעון – רבה של מצרים, כתב לרבי אהרן: "...ואם כן, כל מציאותינו בעבר ובהוה ובעתיד הכל מפלאות תמים דעות, ולאלקינו אדון הנפלאות, הממנו יפלא הוצאת רעיון זה לפועל, אשר דרוש רק קרבת הלבבות ושיווי הדעות. ובכן לצורי אוחילה, החפץ בטוב עמו, הוא יהיה בעזר הדרת כבודו להוציא לאור מחשבתו זאת... עדי יכונן את הרעיון הקדוש הזה על יסודות חזקים לא ימוטו נצח..."

רבי יעקב משה טולידאנו – מחשובי הרבנים בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים – וכך כתב לרבי אהרן מנדל: "...והמבי"ט...כתב שכן הסכימו רוב חכמי ארץ ישראל, וזה כתב אחר עשר שנים אחרי עבור הויכוח שבין רלב"ח ור"י בירב... וזו תשובה גלויה לכל מי שרצה להוכיח מדברי הרלב"ח שהרבה מחכמי צפת חזרו בהם, דליתא! ... ובכן הלואי שע"י כה"ר... נזכה לראות דבר גדול כזה שהובטחנובו כדברי רז"ל...".

הרב יעקב מאיר, הראשון לציון, כתב לרב צבי מיקובסקי:

"אני תפלה – יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שמעשי ידיו יצליחו, ויהי נועם ה' עליו, ונזכה שיתקיים בנו דברי החוזה "ואשיבה שפטיך כבראשנה" וגו', אמן כן יהי רצון"

רבי יעקב אביחצירא – מחשובי הרבנים בארץ ישראל אחר הקמת המדינה ורבם של יהודי המערב, הוא כתב להרי"ם טולדנו (הנ"ל) במכתב:

"ומה גם אחר שזכינו בחסדי ה' ברוך הוא לתחיית עם ישראל ועצמאותו בארצו המעטירה, החובה מוטלת על כל הרבנים בארץ ישראל ובחוץ לארץ להשתתף בשמחה של מצוה רבתי זו...מצות עשה שהזמן גרמא... ואלולא יראתי גם זחלתי... הייתי מציע ככה: הנה יש לנו שלשה גאונים סמוכים, מרן הגאון הרצוג שליט"א, ומרן הגאון עוזיאל שליט"א, ומרן הגאון שר הדתות שליט"א – במיטב תלתא כחדא שניין, אשר עיני כל ישראל עליהם... ודאי הם נקראים סמוכים, יכולים לסמוך אחרים כאות נפשם הקדושה והטהורה, ובזה יצאנו כל הדעות...".

כן ראוי לציין גם את הרבנים האלה: הרב בצלאל זאב שאפראן (מחבר שו"ת הרדב"ז); הרב זלמן סורוצקין (מחבר ספר "אזנים לתורה"); הרב יוסף יהודה ליב בלאך מטעלז (מחבר הספר "שעורי דעת" כיוצא באלה חיבורים); הרב ברוך הלוי עפשטיין (מחבר הפירוש "תורה תמימה"), והרב אברהם הלל (אב"ד בבל), ועדיין לא הזכרנו את כולם.

חכמים ורבנים אלה אינם אלא מקצת הרבנים שהביעו דעתם ותמכו ברעיון חידוש הסנהדרין בימינו, ורשימה זו אין היא אלא אפס קצה של שורה ארוכה ובה מאות חכמים מכל רחבי העולם היהודי שהסכימו בכל ליבם להשתדל לטובת הרעיון, כפי שגיבש רבי אהרן מנדל ורבי צבי מקובסקי. [וראה עוד בנספח ג לספר.]

אפשר בהחלט לקבוע שרוב חכמי ארץ ישראל והתפוצות, הביעו את רצונם וחפצם שיחודשו הסמיכה והסנהדרין. עצם הדבר שרצונם והשתדלותם לא הועילה למעשה, תלויה בגורמים רבים, ויש בזה מפלאות תמים דעים.

ה. הראויים הדור וחכמיו היום לחידוש הסנהדרין?

נקדים ונאמר: אין בהלכה מושג (של תנאי) לחיוב בקיום מצוות הנקרא "ראוי" או "ראויים" מצד היהודי היחיד [=ה"גברא"] ומצד ככל העם. כי כל יהודי, וממילא כל העם, מחוייב לקיים את כל המצוות, שעל פי ההלכה ועל פי התנאים האובייקטיבים יכולים הם לקיימם. אמנם יש מצוות שלא ניתן לקיימן בגלל היעדר תנאים אובייקטיבים והלכתיים: כקרבנות, משום שאין לנו בית מקדש; אין אנו מקיימים דיני יובל, משום שאין כל היהודים יושבים בארץ ישראל, ועוד כיוצא באלה מצוות. אף כשאין מניעות מצד ההלכה, מיד חל החיוב על קיום המצווה, וראוי לכולם לקיימם!

הגם שהדברים האלה נכונים לעניין כל מצווה ממצוות התורה, על אחת כמה וכמה נכונים הם לעניין מצווה חשובה זו שרבים מעלותיה, ותועלת רבה בה לכלל ישראל ולקירוב גאולתנו.

ועל כן אין כל מניעה מצד ההלכה (בהלכות סנהדרין) לחדש את הסמיכה (על פי התנאים המבוארים בהלכות סנהדרין שבמשנה תוה להרמב"ם פ"ד הי"א), ועם ישראל לא רק שהוא ראוי אלא מחוייב. לכן אין כל סיבה לעכב את הנסיונות לחדש את הסמיכה ולכונן את הסנהדרין מיד. ויפה שעה אחת קודם!

ועוד יש לומר: הגם שדורנו הוא דור שניכרת בו רדידות, כי חלקים גדולים בו אינם שומרים תורה ומצוות ורחוקים מכל זיקה לדת, והקמת מוסד רוחני גדול ומרכזי לכלל העם היהודי נראה כאוטופיה, הנה דווקה משום כך, יש צורך בהקמת הסנהדרין – כדי לעורר את אלה הרחוקים מתורה ומצוות ולקרבם אל חיק היהדות. ולו בשביל מטרה זו בלבד, כדאית היא הקמת הסנהדרין מחדש!

אנו צריכים לדעת שגאולת ישראל היא מציאות התלויה אך ורק בנו. ציפיות וחוסר מעש לרוב היו מנת חלקנו זמן ארוך, כאלפיים שנה. התנערותנו בדורות האחרונים – בסייעתא דשמיא ומתוך רצון ה' למנוע חילול שמו בגויים (יחזקאל לו,כב) – הם הביטוי המושלם ביותר לרצון ה', וכדברי נביא הנחמה ישעיהו: "על חומתיך ירושלם הפקדתי שמרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, המזכרים את ה' אל דמי לכם. ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ" (סב, ו-ז); "התנערי מעפר קומי שבי ירושלם התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון" (נב,ב). וכדברי המשורר הקדוש: "התנערי מפער קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי" (מתוך הפיוט 'לכה דודי').

אנו צריכים להאמין – כמבואר כבר פעמים מספר בספרנו – שחידוש הסנהדרין הוא שלב מוקדם לגאולת ישראל השלימה. ככל שנזדרז לחדש את הסנהדרין, כך נזרז את השלמת גאולת ישראל. כשאור הגאולה השלימה יפציע עלינו, או אז יזרח אור ה' עלינו, ועין בעין נראה כולנו בשוב ה' לציון.

ו. מדוע הייתה התנגדות לחידוש הסמיכה בישראל?

ההתנגדות לחידוש הסמיכה בישראל נבעה בגלל כמה גורמים. החשובים שבהם הם הטעמים שנבעו מפרשנות אחרת של המקורות התורניים וההלכתיים, ומן החשש שהנסמכים לא יהיו ראויים ויביאו נזק ולא תועלת. ואולם היו גם טעמים אחרים שנבעו מחשש של איבוד שליטה והשתלטות של גורמים שלטוניים, או העברת מרכזי הכוח התורני מצד אל צד.

להלן נסביר בקצרה אתטענות המתנגדים, כדי להבין במעט מדועלא הצליחו להביא כל הנסיונות שנעשו עד היום לחידוש הסמיכה ולכינון הסנהדרין.

טעמים הלכתיים וענייניים

המקור לאפשרות חידוש הסמיכה בימינו נמצא בדברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין פ"ד הי"א):

"נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינין ולסמוך אותן, הרי אלו סמוכין ויש להן לדון דיני קנסות, ויש להן לסמוך לאחרים. אם כן, למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות? לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן.

ואם היה שם סמוך מפי סמוך, אינו צריך דעת כולן, אלא דן דיני קנסות לכל, שהרי נסמך מפי בית דין. והדבר צריך הכרע".

מקור זה שימש את המהר"י בירב כמקור עיקרי שעליו סמך בבואו לחדש את הסמיכה באמה הט"ז. ולכן – על פי הצעת הרמב"ם – כינס את כל חכמי צפת בימיו (שהייתה בדורו מרכז התורה של ארץ ישראל), והם שהסמיכו אותו, והוא הסמיך אחריו מגדולי דורו, והם המשיכו להסמיך, עד שפסקה הסמיכה, והתבססה בעיקרה על פרשנות אחרת לדברי הרמב"ם האלה. בראש החולקים ניצב הרב לוי בן חביב (הרלב"ח) שכיהן כראש רבני ירושלים, ואיתו לדעה היה הרדב"ז ועוד מתומכיהם. הם טענו שדברי הרמב"ם, בסוףההלכה הנ"ל: "והדבר צריך הכרע" – משמעם, שעצם הרעיון לחדש את הסמיכה באופן שיסכימו כל החכמים שבארץ ישראל, נתון בספק וצריך להכריע אם הוא נכון ואמיתי.

כן טענו שדברי הרמב"ם: "כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים:, משמעם כפשוטם – לכל החכמים ולא רוב.

ועוד טענו שאם חידוש הסמיכה כה פשוט (כדברי הרמב"ם), מדוע סיכן עצמו התנא רבי יהודה בן בבא בעבור חידוש הסמיכה בהסמיכו את התנאים: רבי יהודה, רבי שמעון, רבי מאיר, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע, הרי יכול היה לכנס את כל חכמי ארץ ישראל ולחדש את הסמיכה ללא כל סיכון אישי?

מלבד טענות אלו, יש שהצביעו על התנאי שהציב הרמב"ם שחייב להיות בסנהדרין מי ש"ראוי ללמד ולהורות בכל התורה כולה", וטענו שאין בימינו מי שיכול לענות על קריטריון זה.

אלו הם עיקרי הטעמים ההלכתיים שבפי המתנגדים לחידוש הסמיכה.

מלבד שיקולים הלכתיים אלו, חששו המתנגדים לחידוש הסמיכה מחמת גורמים שליליים שישתלטו על הגוף הנבחר לאחר שיוקם ויביאו לחורבנו (כפי שאכן אירע בימי הבית השני).

ואלה הרבנים המפורסמים שהתנגדו לחידוש הסנהדרין מטעמים אלה: הרב יצחק זאב סולוביצ'יק (הרב מבריסק) והרב חיים עוזר גרודז'נסקקי ולהלן דבריהם:

הרב מבריסק:

"בדבר המרכז הרוחני עולמי שעומדים להקים פה בירושלים... ולנו הקרובים... אין לנו שום ספק... במטרת הבית ותכליתו... שרוצים על ידי זה להשתלט על התורה ולתקן בה, ולהתאימה לרוח הזמן, המדינה והדמוקרטיה, להוסיף ולגרוע בה כחפצם...כי הם עושים מעשיהם במחשך וערמומיות, וסוף כל סוף הכל מופנה להשגת מטרתם להשתלט על התורה לעשות בה כחפצם...".

רבי חיים עוזר גרודז'נסקי:

ו"לא אדע את האנשים ושיחתם, כוונתם ומגמתם. אני רואה בזה סכנה צפויה לחתור חתירה תחת עמודי התורה. ומי הם אשר מלאם לבם לקרוא לאסיפה לדון בענינים כאלה..."

כידוע חששות אלו של הרב מבריסק והרב חיים עוזר גרודזנסקי, הועלו משום שהניסיון לחדש את הסנהדרין בימהם בא מצד גורמים ממלכתיים, בהכוונתם ותמיכתם של אנשים הרחוקים מתורה ויראת שמים ובהנהגתם. על כן היה צדק בטענתם ובחששם. ואולם אילו לא הייתה הפעילות לחידוש הסנהדרין נובעת ממקורות ממסדיים אלא אנשים יראי שמים היו יוזמים אותה, שכל כוונתם לקדש שם שמים ולהגביר חיל לתורה ולמצוות, מן הסתם היו גדולם אלה מסכימים ואף שותפים בהחזרת עטרת הסנהדרין ליושנה מן הטעם הפשוט שמצבו הרוחני של עם ישראל נמצא בשפל והוא מתדרדר והולך, וככל שנתעכב בהקמת הסנהדרין, שכל מטרתה להרבות שלום בעם ולהובילו לקיום תורה ומצוות, כך יחמיר המצב.

על כן יש להתאזר בעוז ובתקווה ולשקול את המהלכים ככל יכולתנו, ולמסור את הנהגת התורה בידי נציגי חכמי ישראל, הסנהדרין, בעלי מידות וגדולי תורה, ובכך להחזיר עטרה ליושנה מתוך תקווה שסייעתא דשמיא תלווה את המהלך ההיסטורי, שיקרב את קץ גאולתנו.

כאמור, בין גורמי ההתנגדות לחידוש הסנהדרין היו כאלה שנבעו מתוך חשש לאיבוד שליטה על מוקדי כוח אישיים וציבוריים ביטוי לחששות אלה נמצא בדבריו של הגאון רפאל אהרון בן שמעון – רבה של מצרים – בבואו לתאר את המצב העגום של דורו:

"כי לפי עניות דעתי הסיבות המונעות בדורנו זה את דבר הסמיכה, הם יותר עבים מקורות בית הבד, והסיבות המונעות את הדבר בדורות לפנים, הם כאפס וכאין מול המניעות העומדות למכשול בדורנו זה, ורק בזאת יבדלו, כי בדורות לפני םהיתה המניעה מסיבות תלויות ביראת שמים, והסיבות המונעות עתה הן מחסרונה... אכן, לא ישכח כמה יעיר קנאה ומטמה וריב ומדון הראיון הבא לקפח פרנסת מאות רבנים ממין זה, אשר הם רוב ככל בהערים אשר על שדה אירופא יחשבו, והאם מלחמה כזאת נוכל לעמוד בקשריה בימים האלה ובזמן הזה... הלא זה דברי, כי סיבות המונעות בדור הזה מסיבת חסרון יראת שמים ודעת אלקים – הם יותר קשים ומרים, מסיבות מניעת צאת הרעיון בדור לפנים, שהן נסיבות תלויות בדת לפי דעת המונעים אז...".

די במקור זה כדי להראות שגם טעמים ושיקולים לא ענייניים חברו יחדיו כדי למנוע את חידושה של הסמיכה ואת כינונה ש הסנהדרין.

כמובן שאין להתייחס לשיקולים אינטרסנטיים כגורמים שימנעו את חידוש הסמיכה וכינון הסנהדרין. כל שעלינו לעשות הוא לאגד את מיטב החכמים – שרצון ה' הוא הגורם הומיננטי בחייהם – ולצרפם למהלך היסטורי וייחודי של חידוש הסנהדרין, ובכך נבטיח טוהר כוונות בהקמתו של מוסד-על תורני כדי להגדיל קידוש שמו יתברך בעולם.

ז. מה הם הסיכויים לחידוש הסמיכה ולכינון הסנהדרין, למרות "כשלונו" של רבי יעקב בירב, גדול חכמי דורו?

נקדים ונאמר (לא כפי שמקובל לחשוב), שמבחינה היסטורית אכן הצליח רבי יעקב בירב לחדש את הסמיכה ולכונן בימיו את הסנהדרין. ואכן במשך שנים רבות, כמאה שנים – עד למחצית הראשונה של המאה הי"ז – המשיכו חכמי ישראל בארץ ישראל להמיך האחד את חברו. גדולי חכמי ארץ ישראל של אותה תקפה נמנים עם הסמוכים.

ואולם היו שני גורמים אובייקטיים חיצוניים שמנעו את התפתחות הסנהדרין שחידש הר"י בירב. האחד – דלדול היישוב היהודי בארץ ישראל ובמיוחד בגליל. והאחר – הפחד מפני השלטון העותומני ששלט אז בארץ ישראל, ומנע מהם להביא לידי ביטוי את סמכותם כחברי הסנהדרין. כן המחלוקת בין הר"י בירב והרלב"ח, גם היא הייתה בעוכרי הצלחת חידוש הסמיכה כראוי וכרצוי.

כיוון שקשיים אלה, ב"ה, אינם קיימיםעוד, הרי יש סיכויים טובים היום לחידוש הסנהדרין וגם להתפתחותה.

יתר על כן, הצורך החיוני בדורנו לחידוש הסנהדרין, עולה עשרות מונים על הצורך בימי הר"י בירב, כשעם ישראל היה מפוזר ומפורד בין האומות, ולגורם מרכזי אחד היה קשה להשפיע על כלל העם. מה שאין כן בימינו, כשרוב העם יושב בציון תחת שלטון יהודי עצמאי, והשפעתו של מרכז רוחני בארץ ישראל מסוגל להשפיע על כל העולם כולו.

לכן עלינו ללמוד מנסיונו של הר"י בירב שיפה שעה אחת קודם, ועלינו לגבור על כל הקשיים העומדים בדרכנו, כדי שנוכל להגשים את קיומה של המצווה הגדולה והחשובה הזאת.

הערות שוליים

© הרב ישי באבד, כל הזכויות שמורות