חידוש הסנהדרין בימינו, פרק שלישי

 שיתוף 

בספר החינוך, במצווה תצ"ה, העוסקת במצווה לשמוע לדברי בית הדין הגדול, כותב המחבר:

"ונוהגת מצוה זו בזמן שבית דין הגדול בירושלים...ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר, החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו".

ובמצוות תצ"ו, העוסקת באיסור להמרות את הוראות בית הדין הגדול, כתב המחב:

"...ולענין החיוב, עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו, נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בבזכרים ובנקבות".

גם הר"ן בדרשותיו, בדרוש השביעי, כתב:

"...הרי שנתן רשות לחכמי הדורות להכריע במחלוקת החכמים כפי הנראה להם, ואף אם יהיו הקדומים מהם גדולים מהם ורבים מהם, ונצטוינו לילך אחר הסכמתם..." [ואולם ראה מה שכתב בתחילת הדרוש הי"ב, וצ"ע].

ומתקופת הראשונים לחכמי דורנו.

הרב שאול ישראלי זצ"ל (שכיהן כחבר בית הדין הגדול לערעורים), עסק בבירור מקור סמכותה של הרבנות הראשית והגיע למסקנה זו:

"והנה הרבנות הראשית קבלוה עליהם רוב הציבור שבארץ ישראל בתור רבותיהם... נמצא שהרבנות הראשית יש לה בכל מקום שבארץ ישראלך תוקף של מרא דאתרא... ואין להורות נגד פסק שלהם, ואין לפרסם להלכה למעשה דעה שהיא מנוגדת לפסד הלכה שלהם..." (עמוד הימיני סימן ו').

גישה זו, מחפשת לגיטימציה לסמכות הלכתית למוסדות הרבנות הרשמיים. ואולם, כאמור, הדעה המקובלת היא שמצוות "לא תסור" חלה רק על הוראות בית הדי הגדול, בין שהוא בירושלים (בזמן המקדש), ובין שהוא בכל מקום בארץ ישראל (וכדברי הספרי), אך לא מעבר לכך.

חובת הציות – ימין ושמאל

התורה מצווה אותנו לשמוע לדבי חכמים המפרשים את התורה, את התורה, המזהירה אותנו – "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

רש"י, בפירושו לפסוק זה, כותב:

"ימין ושמאל – אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין – ימין, ועל שמאל – שמאל ("ספרי" על הפסוק).

ספר "החינוך", ביאר ונימק את עוצמת סמכותם של הסנהדרין, גם כשהם טועים:

"אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – לא תסור ממצותם, כלומר, שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים – אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם [!], וטוב לסבול טעות אחד, ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדב, וחלוק לב העם, והפסד האומה לגמרי..." (מצוה תצ"ו).

וגם הר"ן בדרשותיו, דרוש י"א, כתב:

"ובא בקבלת רבותינו ז"ל: אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. כלומר, אפילו ברור לך הדבר אין האמת כדברי הוראת הסנהדרין, אף על פי כן שמע אליהם, כי שיכריעו הם, יסכימו לאמת או לא יסכימו.

וזה כענין רבי יהושע עם רבן גמליאל שציוהו רבן גמליאל שיבוא במעותיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו (של ר' יהושע) וכן עשה. שאחר שה' יתברך מסר ההכרעה אליהם, מה שיסכימו הם – הוא מה שציוה ה' יתברך בדבר ההוא (19).

ועל זה אנו בטוחים במצות התורה ובמשפטיה שאנו מקיימים רצון ה' יתברך – כל זמן שנסמוך על מה שיסכימו בהם גדולי הדור".

ועוד כתב בהמשך הדרוש:

"כן הענין כשיימשך האדם אחרי מצות הסנהדרין, גם כי ישגו ויורו בדבר האסור שהוא מותר, הימשכו אחר עצתם והיותו נמשך לדבריהם – יסיר מנפשו כל אותו רוע שהיה ראוי שיתיילד מצד אכילת הדבר האסור ההוא, ולכן צוותה התורה ואמרה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

גישה זו, המעצימה את סמכותה של הסנהדרין גם כשהם טועים בדינם, והמבטיחה מניעת נזק לנוהגים בהוראתם המוטעית, מנומקת היטב בדברי בעל ספר "החינוך": "טוב לסבול טעות אחד... ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו...".

ואולם קיימת גם גישה אחרת בפירושם של דברי חז"ל, הנסמכת על גירסא אחרת ב"ספר" ועל דברי חז"ל בירושלמי.

על פי גירסת הגר"א ב"ספרי" יש לגרוס כך:

"ימין ושמאל, אפילו נראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל - שמע להם".

כלומר, "נדמה לך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כבין ימינך ושמאלך – תעשה כמצות" (עמק הנצי"ב).

דהיינו, המצווה לציית לדברי חכמים אינה אם ברור לך שהם טועים, אלא כ"שנדמה לך שהם טועים".

וכן כתוב במפורש הרמב"ן (עה"פ):

"וענינו, אפילו שתחשוב בלבך שהם טועים... תעשה כמצותם...ועל משמעות דעתם נתן לי התורה... אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן כשיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו, ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו, מן הטעות ומן המכשול".

גם רבי יהודה הלוי בספר ה"כתר" (ג,מא), כתב שלא יתכן ש"תעבור עליהם הטעות, לחכמתם הרחבה הירושה והטבעית הקנויה, כאשר קבלו, כי הסנהדרין היו מצווין לדעת כל החכמות".

גישה זו של הרמב"ן, שהטעות אצל הסנהדרין היא טעות מדומה ולא אמיתית. שהרי "רוח ה' על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול", וכן דברי הכוזרי, שלרוב חכמתם לא תיתכן טעות בדבריהם והוראתם, מקווה – ככ הנראה – בדברי הירושלמי (הוריות פ"א ה"א):

"יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, תשמע להם? תלמוד לומר: ללכת ימין ושמאל"!

פירוש הפסוק לפי הירושלמי: לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך – ללכת ימין ושמאל (20). כלומר, אם יאמרו לך ללכת לימין (שהיא הדרך האמיתית) – תלך, ואם יאמרו לך ללכת לשמאל (והיא הדרך האמיתית) – תלך, אבל לא שיטעו ותלך עפ"י טעותם!

הירושלמי דוחה כל אפשרות להבין את הפסוק כהוראה לשמוע לדברי חכמים האומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין (כפי שלכאורה ניתן להבין מן הכתוב), ולדעתו כוונת הפסוק היא פשוטה יותר: קיי ם איסור לסור מדברי חכמים, בין כשהם אומרים ללכת לימין, ובין כשהם אומרים ללכת לשמאל, אך לא כשהימין הוא מנוגד לשמאל, והשמאל הוא מנוגד לימין.

קיימות אפוא שתי גישות לכאורה. האחת מעניקה לסנהדרין סמכות ללא גבולות, גם כאשר הם טועים, ואילו האחרת מצמצמת את גבולות סמכות הסנהדרין רק להיותם מכוונים את האמת, "אבל אם באמת אומרים על ימין שהוא שמאל, כגון שמתירים את החלב ואת העריות, בודאי אסור לשמוע להם"! (תורה תמימה עה"פ).

גישה פשרה בין קצוות אלו מצויה בדברי אחדים מגדולי ישראל. ונצטט את דברי רבי יצחק ערמא בספרו "עקידת יצחק" (פרשת יתרו שער מג), המבדיל בין האמת הכללית לבין האמת הפרטית, כאשר לחכמים ניתנה האפשרות להורות כנגד האמת הכללית, אם המקרה הספציפי העומד לפניהם לדיון מורה להם כן. כלומר "שמאל" ו"ימין" הם "מושגים יחסיים ולא מוחלטים".

"כי אותו דין שיאמרו, אף על פי שיצאו משורת הדין הכולל – הוא האמת העצמי מצד הענין ההוא החלקי, וזהו שאמרו ז"ל: אף על פי שיאמרו לך על ימין שמאל, או על שמאל ימין".

התורה העניקה סמכות מופלגת לפסיקתם של חכמים. ואולם אם נמצאה טעות בהוראתם, נחלקו גדולי ישראל אם מצווה לעשות כהוראתם: אם לאו. על כל פנים, פעמים רבות הרשות בידם להורות – מחייב להורות אחרת מהמקובל, "וכמו שאמרו (יבמות צ,ב): לא שהדין כך, אלא שהשעה צריכה לכך, אלא שהשעה צריכה לכך, כלומר לא שהדין הכולל הוא כך, אלא שזה [המקרה] הפרטי, לפי צורך שאלתו הוא כך" (הד"י עראמה שם).

הערות שוליים

© הרב ישי באבד, כל הזכויות שמורות