הסנהדרין הסמכות והחידוש, פרק תשיעי

מתוך ידידי הסנהדרין
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרק תשיעי - חידוש הסנהדרין לאחר מאות שנות גלות

חזון שיבת הסנהדרין לימיה כקדם, הוא מן הציפיות היותר נכספות של העם היהודי. התפילה "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", נאמרה ונאמרת פעמים אין ספור מפי מיליונים של יהודים בכל תפוצות הגולה. כיום, עם שיבתנו לארצנו, כאשר ארץ ישראל תחת ריבונות יהודית, הדרך להגשמת חזון זה ריאלית ופשוטה ! תיאורטית ניתן לחדש את פעילות הסנהדרין מיד כאשר כל גדולי הדור יתנו את הסכמתם להיות שותפים בחידושה של הסנהדרין, וכדברי הרמב"ם:

"נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינין ולסמוך אותן, הרי אלו סמוכין ויש להם לדון דיני קנסות, ויש להם לסמוך לאחרים". [הלכות סנהדרין פ"ד הי"א]

ואולם דווקה פתרון זה, שנראה פשוט כל כך, רחוק הוא מלהיות מעשי !

מדוע?

תשובה לשאלה זו מציבה את עקב אכילס, את נקודת התורפה, של גדולי הדור, והיא אי יכולתם להתחבר יחדיו לשם מטרות-על משותפות. ואף שיש לכך סיבות מספר, נציין את הסיבה העיקרית:

מסביב לכל אחד מגדולי ישראל מצויים כידוע "עוזרים ומשמשים", המוציאים והמביאים בחצרות הגדולים. השפעתם גדולה ומכריעה על התייחסותו של הגדול לכל נושא העומד על הפרק בציבוריות הישראלית. הם המחליטים אילו מן הנושאים יכנסו לחדרו של הרב לשם הבעת דעה והתייחסות, ואילו מן הנושאים אסור שייכנסו ויידונו על שולחנו.

אין שיקול דעתם של "עוזרים ומשמשים" אלו נובע מתוך אובייקטיביות נייטרלית ועניינית, אלא מתוך אינטרסנטיות מובהקת, השוקלת בדעתה את כדאיות שיתופו של הגדול והתערבותו בנדון העומד על הפרק, לטובת הגדלת חצרו והאדרת מעמדו וכוח השפעתו. אם יחשוב העוזר או המשמש שתיתכן פגיעה במעמדה של החצר, או שהחצר תאבד מכוחה ומסמכותה בהווה, יעמוד מנגד ויתנגד בכל עוז, ולא יאפשר שום כניסה אל הרב, כשהוא נלחם בכל הכלים העומדים לרשתו כנגד "המאיימים" על מעמד החצר, קרי: מעמדו שלו.

הגדולים עצמם, מצויים בד' אמותיהם, אמות של הלכה, ונאלצים לסמוך על דעת אותם משמשים ועוזרים, המסננים לפי שיקול דעתם את הראוי להתייחסות הגדול ואת שאינו ראוי להתייחסותו. אין זה מעניינם, וגם לא בכוחם, לברר את האמת ואת היחס הנכון לכל נושא מן הנושאים העומדים על הפרק.

מציאות זו של "מסַכּים" ו"גדרות" סביב גדולי הדור, הנובעת מתוך שיקולי כבוד, שררה ומעמד של הסובבים אותם, היא אבן הנגף הגדולה ביותר המונעת מגדולי הדור ומעכבת בעדם מלשבת יחדיו, וללבן מתוך שיקול דעת תורני את בעיות הדור, ואת אפשרות יכולתם להירתם לפעולות למען העם.

הסכמתם של כל גדולי ישראל לשבת יחדיו בסנהדרין – היא הפתרון המיידי, הנוח והפשוט ביותר לחידושה של הסנהדרין, ולהשבת ימיה כקדם.

ואולם דא עקא, שהשועלים המהלכים בכרמים, הם המחבלים והמפריעים לכל ניסיון להביא את גדולי ישראל אל שולחן אחד לטובת כלל עם ישראל. הסכמה זו בין גדולי הדור, תביא – כך חושבים הם – לאחדות, המבטלת את כל החצרות ומונעת השפעה, עוצמה וכוח, המצויים היום בכל חצר.

[בזוהר הקדוש מבואר שזה היה חטאם של המרגלים. הם חששו להיכנס לארץ ישראל, שמא מעמדם כנשיאי ישראל יתבטל עם כניסתם לארץ (ח"ג קנח,א)].

כל שכן, ועל אחת כמה וכמה – חושבים הם – שהתכנסות לשם חידוש הסנהדרין היא דבר המערער באופן חד משמעי את מעמדם של "גדולי הדור", שהרי בסנהדרין יצטרכו אותם גדולים לשבת לפי גודלם, ואין דבר המערער את גדולת הגדול מאשר הושָבתוֹ במקומו הוא... !

ברור, על כן, שרחוקים אנו מכל טיפוח תקוות לכינוסם של גדולי ישראל לשם חידושה של הסנהדרין. הבעיה אינה ברצונם הפנימי של אותם גדולים, שאנו מניחים שרצון ה' וטובת עם ישראל עומדים בראש מעייניהם, אלא ברצונם הגלוי... של העוזרים והמשמשים. אלה ללא ספק הם מאבני הנגף בתהליך גאולתם של ישראל.

מה הוא אפוא הפתרון לבעיה מרכזית זו? מה ניתן לעשות כדי לעקוף את הבעיה ולהביא לחידוש הסנהדרין על אף הקשיים ואבני הנגף שבדרך?

דומה שאם נעיין מעט בהיסטוריה היהודית, נראה ששלבים קריטיים וחשובים ביותר בתולדותיו נעשו דוקא על ידי גורמים משניים ושוליים בעם.

שיבת ישראל מגלות בבל ובניית הבית השני, הקמת מדינת ישראל בימינו לאחר אלפיים שנות גלות, הן שתי דוגמאות נפלאות למאורעות כבירים שנעשו לא בידי הנבחרים שבעם – כפי שאכן כך היה רצוי שיהיה – אלא על ידי יהודים פשוטים שנפשם חשקה במעשה הגאולה, בבניית חורבות ובשיקום הריסות.

נכון, שאילו שלבים אלו היו נעשים על ידי גדולי הדורות ההם, המציאות הייתה אחרת ואולי טובה יותר, ואולם כאמור, תהליכים היסטוריים לא נעשים תמיד כפי שרצוי ונאות בתיאוריה. כי קיימים בעולמנו גם אילוצים רבים של כוחות נעלים ונסתרים מבינתנו, העוצרים בעדנו לעבור משלב אחד למשנהו באופן האידאלי והרצוי. ואף על פי כן בדרכי פלא – ומי ישורם – דברים נעשים שלא בדרכים המקובלות, ואין מונע בעדנו מלעשותם.

מה היא משמעותו של רעיון זה לעניינינו?

בהצדקת פעולות מקדמות ותומכות לחידוש סנהדרין על פי ההלכה, על פי המינימום הנדרש.

ונסביר זאת: יש לכנס שבעים ואחד חכמים, כשבראשם גדול היודע לשאול ולהשיב בכל התורה, ומסביבו ואיתו שבעים חכמים, שמצד ההלכה אין הם חייבים להיות בקיאים ושולטים בכל התורה כולה, אלא די שיודעים לשאול ולהשיב בנושאים מסוימים ובמקצת הלכות.

כיוון שקיים בסיס הלכתי איתן לחידוש הסנהדרין על פי התנאים הנ"ל, הרי שעלינו שלב גבוה וחשוב לקראת הקמתה של סנהדרין שבה יהיו שותפים מאוחר יותר, מגדולי הדור ומנבחריו.

דרך זו היא דרך עוקפת, דרך אלטרנטיבית, לאור המציאות שאתה אנו מתמודדים.

סנהדרין זו, אין היא כמובן וכמצופה הסנהדרין הרצויה והמיוחלת, אך היא בהחלט הבסיס הראשוני שעליה וממנה נגיע לשלבים האידאליים של חידוש סמכות הסנהדרין בימינו.

רעיון זה לכשיתממש, יחלחל ויחולל דינמיקה פנימית להגשמת החלום והחזון בן מאות השנים.

סמכותו של גוף זה תגדל עם הזמן על ידי פעילות תורנית חינוכית, ובמקביל – ציבורית שאינה סקטוריאלית, אלא לטובת כלל עם ישראל בארץ ובתפוצות.

במסגרת הפעילות התורנית החינוכית של הסנהדרין, יתקיימו כינוסי תורה והלכה, בהם יתבררו נושאים אקטואליים ויתפרסם חומר תורני, שיעסוק בנושאים שהסנהדרין דנה בהם – בין שהכריעה ובין שלא – וכך תחל השפעתה לפעול בתוך עולם התורה ובקרב הרבנים קובעי סדר היום הדתי-חרדי.

ובתחום הפעילות הציבורית כשתדון ותעסוק בבעיות טרוויאליות מחד גיסא, ומקוריות ומיוחדות מאידך גיסא, תגרום להפיכתה למסגרת שהציבור יתייחס אליה, ובכך יהיה בה משום הגשמת הציפיות שהוא מבקש ממנה.

שלבים אלו הנם שלבים ראשוניים הנדרשים מאתנו כעת ועכשיו, כדי שלא נתבע חלילה על עכוב גאולתנו ועל אי עשיית רצון ה'.

הערות שוליים


© הרב ישי באב"ד, ירושלים תובב"א, תשס"ה. כל הזכויות שמורות.