הסנהדרין הסמכות והחידוש, פרק שנים עשר

 שיתוף 

פרק שנים עשר - הנסיונות לחידוש הסמיכה בדורות האחרונים

שנים רבות לאחר שנסיונו של הרב יעקב בירב דעך, התלהטו לבבות בודדים וניסו להדליק שוב את אבוקת הסנהדרין.

נסקור כאן בקצרה את הנסיונות הנוספים שנעשו על ידי אחדים מחכמי ישראל, כדי לחדש את הסנהדרין.

רבי ישראל משקלוב – תקצ"א (1830)

מן המפורסמות הוא ששאיפות גאולה מובהקות היו ממאפייני עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל בראשית המאה הי"ט. פעולה מובהקת בגיבוש התהליך הגאולי הוא הנסיון של רבי ישראל משקלוב – מגדולי תלמידי הגר"א – לחדש בשנת תקצ"א (1830) את הסמיכה.

אין ספק שההרגשה הוודאית בגודל השעה, "עקבתא דמשיחא", היא זו שהביאה את רבי ישראל משקלוב לפעול במעשים המזרזים את תהליך הגאולה. ומעשה זה של חידוש הסנהדרין, והשבת המשפט העברי אל כנו, הוא – כדברי הרמב"ם – שלב מוקדם לבניין ירושלים ולהתגלות המשיח, ועל כן יש לעסוק בו ולהוציאו אל הפועל.

הרקע ההלכתי לנסיונו של רבי ישראל משקלוב לחידוש הסמיכה, מבוסס על רעיונו של הרדב"ז (בפירושו להלכות סנהדרין פ"ד הי"א), שהסומך הראשון יבוא מקרב עשרת השבטים האבודים, האמורים לבוא לפני בוא מלך המשיח ולהילחם נגד אויבי ישראל. ואלו דברי הרדב"ז:

"דבני ראובן עתידים לבוא ולעשות מלחמות לפני בוא מלך המשיח, ומאן לימא לן שלא יהיה בהן סמוך מפי סמוך והוא יסמוך אחרים" (שם).

על רבי ישראל היה להוכיח שרעיון זה הוא ריאלי, וקיימת האפשרות למצוא בימיו את שרידי עשרת השבטים, ושאכן יש מביניהם סמוכים.

להוכחת חשיבות נסיונו השתמש רבי ישראל במקורות מן המדרש, ספרי קבלה, ומעדויות בנות זמנו.

בעקבות זאת כתב רבי ישראל משקלוב איגרת שהפנה לשרידי עשרת השבטים האבודים, וּשלחה בידי שד"ר שנמצא מתאים לסכן עצמו ולעמוד בקשיי הדרך. שליחות זו נכשלה אמנם ולא הניבה שום תוצאות בגלל "הריגת השליח רבי ברוך ע"ה הי"ד", שלדברי רבי ישראל לא דבק במשימתו המקורית, והפך להיות רופאו של האימאם התימני יחיא.

רצונו של רבי ישראל לשלוח שד"ר נוסף לא יצאה אל הפועל, ואירועים מרכזיים אחרים בארץ ישראל כיסו על הנסיון המעניין והמרתק הזה, עד שנתגלה בימינו מתוך איגרות חדשות ובהן עוד עובדות על הנסיון הזה.

הרב אהרן מנדל הכהן – תרס"א (1901)

בשנת תרס"א (1901), כשישים שנה לאחר נסיונו של רבי ישראל משקלוב, אנו פוגשים ברב אהרן מנדל הכהן (להלן: הרא"ם), שכיהן באותה עת כרבה של קהילת האשכנזים בקהיר שבמצרים. הוא ניסה לעורר את רבני התפוצות להתארגן לשם הקמת מסגרת שתשמש בסיס לחידוש בית הדין הגדול, הסנהדרין.

התנוצצות הרעיון בליבו ובמוחו של הרא"ם החלה – על פי עדותו – עוד בהיותו נער, בהיותו תלמידו של רבהּ הראשי של העיר טבריה, הרב חיים שמואל הכהן. בבית מדרשו מצא את ספר שו"ת הרלב"ח ובסופו את "קונטרס הסמיכה", המתאר את כל סיפור נסיונו של הר"י בירב לחדש את הסמיכה. רושם רב עשה עליו קונטרס זה והמסופר בו. בשיחה שקיים עם רבו שפך לפניו מרחשי ליבו – "אוי לנו שכך עלתה, מה שגרמה לנו המחלוקת, שהחשיך השמש בצהרים", רבו השיב לו: "אנחנו מקוים ומצפים שיאספו רבני ארץ הקודש ת"ו, ורבני חו"ל יסכימו על ידם, ויקבעו הלכה למעשה כמהר"י בירב וסיעתו, ויחזירו עטרה ליושנה". דברים אלו – כותב הוא – "נכנסו בעמקי לבבי, ושמרתי את הדבר. ואמרתי אל לבי, מתי יבוא לידי ואקיימנה, בעיה"ת...". ובהיותו תושב העיר טבריה, מקום שטמונים בו עצמותיו של הרמב"ם ז"ל – הוא גדול הפוסקים שהציע אלטרנטיבה מעשית לחידוש הסנהדרין בימינו – נוהג היה לעלות בכל עת "להשתטח על קברו... הייתי חושב בלב, מי יגלה עפר מעיניך אדונינו הרמב"ם, אשר בחכמת תורתך הבנת וחקרת התיקון לכללות ישראל עד הדור האחרון, ומי יתן ויצאו דבריך לאור עולם, ותושע יהודה וישראל".

בשנת תרנ"ז (1897) החל הרא"ם לכהן כרבה של עיר הבירה קהיר. שם התגבש הרעיון לכלל מעשה ומשם פעל את פעולותיו הרבות והמסועפות. המניע הגדול לפעולותיו של הרא"ם, כלפי חוץ, לא היו שיקולים משיחיים של קירוב וזירוז הגאולה, כי אם מעמד הדת והרבנות שהיה בכי רע בימיו. ואכן בשנת תרס"א (1901) כתב הרא"ם "קול קורא" אל רבני דורו, ובו ובקונטרס שצורף אליו, הועלו הצעות לפתרונות של בעיות יסוד בעולם היהודי. רבנים רבים שלחו אליו את ברכותיהם ועידודם, מתוך תקוה שיוזמה זו תפעל את פעולתה להושיע את ישראל. הרא"ם קיווה להקים "איגוד רבני עולמי", ואולם בסתר ליבו כוונתו האמיתית הייתה הקמת הסנהדרין.

הוא קרא לאסיפת רבנים וזימן אותם לעיר קראקה שבפולין, כדי לכונן את בסיס איגוד הרבנים העולמי. אך לא היה לכך הצלחה של ממש.

בשנת תרס"ו (1906), בעקבות עידוד וחיזוק שקיבל מרבה של העיר יפו והמושבות – הרב אברהם יצחק הכהן קוק – חידש הרא"ם את פעולותיו, מתוך שהתמקד בחידוש הסמיכה ובהקמת הסנהדרין.

בשנת תרע"א (1911) פירסם הרא"ם קונטרס בשם "סמיכת חכמים", ובו חומר הלכתי רב על חידוש הסמיכה, מכתבי רבנים בנושא ותגובות עליהם.

בעקבות קונטרס זה זכה הרא"ם לתגובות רבות מכל העולם היהודי, ובהן ביטויי התלהבות גדולה מחד גיסא, אך גם הסתייגויות באשר למימוש הרעיון והגשמתו באופן מעשי. רבים מן הרבנים חששו שאם יקום בית דין גדול לכלל רבני ישראל, ימָצאו בו גם רבנים שאינם ראויים, וממילא הנזק יהיה גדול מן התועלת. עוד ציינו המסתייגים, שהשפעתו של בית דין גדול תהיה מצומצמת, מפני שאין בידיו כלים לאכוף את הוראותיו.

גדול התומכים ברא"ם היה הרידב"ז – מגדולי הדור שחי בימים ההם בעיר צפת. לדבריו "על ידי סמיכה וסנהדרין תהיה הרפואה לישראל שתחזור התורה לישראל".

כנגד הרידב"ז שהיה תומך נלהב, התנגד התנגדות פאסיבית הרב חיים ברלין (בנו של הנצי"ב), לדבריו:

"מי הוא האיש בזה הזמן שיוכל לעצור בעד הקנאה ותאוות הכבוד שעומדים בזה הזמן על ראש הפסגה... מי הוא זה שיאמר 'אני בראש'? ולפי ראות עיני לא יוכל ענין זה לצאת לאור, עד בוא גואל צדק ונחה עליו רוח ה', וסרה קנאת אפרים, אבל לא לנו להרים ראש".

שני אירועים מרכזיים הסיטו את תשומת הלב היהודי מרעיונו של הרא"ם: הקמתה של תנועת " אגודת ישראל" העולמית, שרעיונו של הרא"ם לא הצליח להשתלב בתוכניותיה, ומלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת תרע"ד (1914). כך נמוג רעיונו ונסיונו של הרא"ם, אך לא לשנים רבות.

הרב צבי מקובסקי – שנות הארבעים למאה העשרים

הנסיון השלישי לחידוש הסנהדרין בדורנו נעשה בידי הרב צבי מקובסקי. הרב מקובסקי, לפני עלותו ארצה, שימש כרב ברוסיה הסובייטית. שם התוודע למצוקות הנוראות של עמו, דבר הבא לידי ביטוי בתשובותיו ההלכתיות בספרו שו"ת "יחוה דעת". מצוקות אלו העלו בקרבו את הרצון לפעול באופן מעשי לקירוב גאולתן של ישראל. בעלותו ארצה התיישב בתל אביב ושימש כרב וחבר בית הדין. באותם ימים, ימי העלייה החמישית, כשרבבות רבבות יהודים עלו לארץ ישראל – הוא כותב:

"זכינו בעזרת שמו יתברך מה שכמה דורות שלפנינו לא זכו: השאיפה לעליה גדלה בזמנינו מלוא שיעור קומתה והדרה, בכל שדרות עמנו ומכל החוגים מבקשים עכשיו 'דרך תשובה' לרצות את ארצנו הקדושה, כמאמרם ז"ל: 'ציון היא דורש אין לה – מכלל דבעי דרישה' (על פי ראש השנה ל,א)... ואם בימינו אנו נעשית ארצנו הקדושה לטבורו של העולם היהודי לשמחתנו הגדולה, הרי בודאי שאנו מחוייבים להשתדל לעשות אותה גם לטבורו של עולם היהדות... המרכז של עולם, עולם היהדות, הוא הסנהדרין בירושלים עיה"ק, כמאמר החוזה: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב,ג).

לאמור: הרקע הדמוגרפי הוא הרקע לשינוי המיוחל גם בהנהגת העם, הנהגה תורנית בדמות הסנהדרין בירושלים.

קונטרסו העוסק בחידוש הסנהדרין הופנה לרבנים רבים, מגדולי הדור, כדי שיתמכו ברעיון ויסייעו בידו להביאו לכלל הגשמה.

תגובות הרבנים התייחסו בדרך כלל לשני תחומים. בתחום התיאורטי שיבחו את היוזמה והסכימו בכל ליבם שאכן הגיע עת החזרת עטרת הסנהדרין לקדמותה. ואולם בתחום המעשי, הסתייגו רוב הרבנים. רבים טענו ש"לעת עתה (היוזמה) אינה רצויה, בעת אשר פירוד הלבבות התפרץ אף בין החרדים". רבים השוו את הנסיונות בעבר לנסיון זה, וקבעו ש"העקולי ופשורי מני אז לא סרו מן הדרך עד עתה".

ואולם מצד זה היו גם שברכו על היוזמה וקבעו ש"דבר בעתו הוא להעמיד עכשיו את השאלה על הפרק, שזה היה יכול להביא תועלת מרובה לחיזוק התורה בכל קצווי תבל, וגורם חשוב מאד להרים את קרן היהדות בכלל" (דברי הרב עמיאל – רבה של תל-אביב).

תוצאות מעשיות משמעותיות לא היו ליוזמתו של הרב מקובסקי. ואולם לעצם העלאת הרעיון והנסיון להביאו לכלל גיבוש מעשי, בימים שבהם היה העם היהודי בדרך להקים את מדינתו, מדינת ישראל, הייתה לכך השפעה על התגבשות הרעיון שנים מספר לאחר מכן על ידי גורם ממלכתי, הרי"ל מיימון – שר הדתות הראשון של מדינת ישראל.

הרב יהודה לייב מימון – תש"ט (1949) ואילך

הרב יהודה לייב מימון היה הרביעי שהגה ופעל למען רעיון חידוש הסנהדרין. הרי"ל מיימון היה ממייסדי תנועת המזרחי (תרס"ב), ומראשי העושים והמעשים למען ציון. בשנת תרע"ג (1913) עלה לארץ ישראל והתיישב בתל אביב. כשעלה על דעתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק הרעיון ליסד רבנות ראשית בארץ ישראל, הייתה תנועת המזרחי בראשותו של הרי"ל מיימון הראשונה לסייע בביצוע הרעיון. הוא האמין שמוסד זה בכוחו –

"לחדש את כבוד התורה ולחזיר עטרת דתנו ליושנה ולמקומה... המשפט העברי המסורתי, שכינס לתוכו את כל היושר ואת כל הצדק, את כל היופי ואת כל הזוהר של חיינו העצמיים – ישלוט עוד הפעם בחיינו העתידים בארצנו. התלמוד ונושאי כליו ישמשו לנו גם להבא מעיין יחידי ומקור ברכה לחוקי החברה והמדינה שלנו, ובתי דיננו בחיינו המחודשים יהיו גם הם כדמות בתי הדינים הקדמונים וכצביונם".

ואולם מסגרת הרבנות הראשית לא הייתה אלא צעד ראשון בדרך להגשמת החזון של חידוש הסנהדרין, וכך אמנם כתב שנים רבות לאחר מכן:

"מעיד אני עלי שמיים וארץ, כי מחשבתם של מייסדי הרבנות הראשית היתה להתכונן לשעת הכושר שיהא אפשר להכריז בה על חידוש הסנהדרין. והלא בזמן שנוסדה הרבנות הראשית נתפרסמה בעתונות הודעה רשמית כי נבחרה סנהדרין קטנה ובה עשרים ושלשה איש לשמותיהם ולעריהם. הרי גם בזה אות ומופת, כי סוף מעשה במחשבה תחילה היתה, כי הרבנות הראשית תשמש יסוד לסנהדרין בזמן שהשעה תהיה מוכשרת לכך" ("הצופה" – מנחם אב תשי"ב).

בשנת תש"ט (1949), החל הרי"ל מימון לפרסם מאמרים על "חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת" (מאמרים אלו הופיעו לאחר מכן כספר בשם זה). במאמרים אלו הקיף את הנושא מתוך היבטים הלכתיים ורעיוניים. להצעתו זו התנגדו נחרצה כמה גורמים רבניים. ואולם הוא כתב כך:

"... אינני רשאי לכבוש את מחשבתי זאת, ואין אני בן חורין להשאיר דעתי זו על חידוש הסנהדרין בלבי, רק למען עשות נחת רוח לכל מיני נחשלים ופקפקנים, אשר אימת החדש, או הפחד מפני כל דבר ישן, מקלקלים בהם את חוש העתיד, אותו החוש שהוא יתרונו של האדם החושב והמרגיש, של האדם השואף לארוג את חוט ההויה הרוחנית עד סוף כל הדורות".

הוא האמין בכל ליבו ש"אם זכה דור זה לקומם מחדש את מדינת ישראל, מוכשר הוא ורבניו גם לחדש את מוסד התורה העליון, שנשתזר בכיסופי הדורות יחד עם חלום הגאולה".

חזונו קבע ש"אם נדע לכוון את הרגע ולא להחמיצו בהיסוסים ואזלת יד, נצליח להגביר השפעת יהדות התורה במדינתנו ולשוות לה דמותה הראויה".

בין המתנגדים לרעיון חידוש הסנהדרין של הרי"ל מיימון היה הרב יצחק הרצוג, שכיהן אז כרב הראשי של ארץ ישראל. התנגדותו נבעה מסיבות הלכתיות וחברתיות, ובעיקר משום שהרבנות הראשית, לדעתו, היא זו הממלאה את התפקיד הרבני המרכזי של הסנהדרין, ועל כן דווקא אותה צריך לחזק ולטפח.

כמו כן, הציבור החרדי חשש שהרב מיימון, שמזוהה היה עם הציונות והשלטון החילוני, יהווה כלי לכפיה ושינוי בעולם התורה על ידי לחצים לא ראויים [כדוגמת נסיון הלחצים של נפוליאון במאה הי"ח, שדרש כינוס רבני ישראל ומנהיגיו, על מנת שישמשו כלי בידיו לשינויים בהלכה כראות עיניו].

כך התפוגגו וכבו הנסיונות המרתקים של יחידי סגולה, שבהתעוררותם כינסו לתוכם ניצוצות של רבים שהתלהטו לרגעים בתקווה ובאמונה, ומיד נעלמו בתוך ערפל המאורעות הכבירים שהתרחשו במאת השנים האחרונות, דורות של "עקבתא דמשיחא" ו"אתחלתא דגאולה".

הערות שוליים

© הרב ישי באב"ד, ירושלים תובב"א, תשס"ה. כל הזכויות שמורות.