הסנהדרין הסמכות והחידוש, פרק שני

 שיתוף 

פרק שני - מקור הסמכות

יסודות העולם מושרשים בתורה

גילוי גדול מגלים לנו חז"ל: הקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא (בראשית רבה פרשה א'). בהיגד זה טמון יסוד גדול ועצום: בריאת העולם בידי הקב"ה היא תוצאה של הסתכלות והבטה בתורה.

כלומר, כשנרצה להבין את מורכבות העולם על כל גוֹניו, אין לנו אלא להתבונן בתורה, ללומדה כראוי – כפי שהורו לנו חז"ל, ודרך הבנתה נוכל גם להבין מעט ממהותו של עולמנו שנבנה על פי היסודות הטמונים בתורה.

המשמעות היותר עמוקה של דברי חז"ל אלו היא, שאין דבר בעולמנו שניתן להבינו כראוי ללא חיפוש מדוקדק בדברי התורה באשר לאמיתותו והבנת מהותו. אם שורשי העולם ויסודותיו מצויים בתורה, אסור להתעלם מהם ולנסות להבין את הסתעפויותיו ופאריו כשהם מנותקים ממקורם. טעות גדולה היא לחקור את ענפי האילן, עליו ופירותיו, מבלי להגיע לחקר שורשיו וגזעו.

עוד היבט למסקנה זו הוא, שאין תחום בחיינו – רוחני או גשמי – שאינו קשור לתורה. התורה היא כולית, מצוי בה הכול בכל מכל, שהרי כאמור, היא הייתה הבסיס לבריאת העולם. על כן כל רעיון בדבר ההפרדה בין עבודת ה' לבין ענייני העולם הזה הגשמי – פסול מיסודו. כל ניסיון להפריד בין "דת" ל"מדינה", ולטעון שכל תחום קיים בגבולות שלו ובשטח שלו, אינו אלא טעות בהבנת מהות הקשר בין התורה לעולם. כי התורה קשורה בקשר הדוק לכל ענייני העולם הזה. על כן גם גדולי התורה, אותם הבקיאים בכל חלקיה, מסוגלים להכריע ולפסוק (כפי שהם עושים זאת בדיני התורה) בכל ענייני העולם הזה: ייעוץ בענייני ממונות, רפואה, מדע וכיוצא באלה תחומים. ואמנם מצאנו גדולי תורה שחבקו בידיעתם את כל התורה, שידעו להכריע ולפסוק בתחומים רבים ומגוונים, גם כאלה שלא היו קשורים כלל לתורה. ידיעתם זו גרמה להתפעלות רבה בקרב אנשי מדע רבים, שביטאו את התפעלותם משליטתם של גדולי התורה ברזי המדע בתחומים רבים, שונים אלה מאלה.

ואולם כאמור, אין בתופעה זו כדי להפליא אותנו המאמינים ששורשי העולם הזה מצויים בתורה הקדושה. ומי כגדולי ישראל, הבקיאים ברזי התורה, יכול לדעת את טבעו של העולם הפועל מכוח התורה.

הנסיון להפריד בין עבודת ה' לענייני העולם הזה, בין ידיעת התורה לידיעת טבעו של עולם, בין דת למדינה, נובע מן הרצון להינתק מ"עוּלהּ" של תורה, מעול חובת השמירה על מצוות ה', מעולו של הקב"ה. ועל כן הפרדת הרשויות נותנת, לכאורה, מקום להתגדר בתחומים רבים ורחבים, נותנת "עצמאות" (מדומה) לפורק מעליו עולו של הקב"ה, ונותנת מרחב לביטוי אישיות עצמאית שאינה "כבולה" ב"מסגרות על", רוחניות ומיסטיות, הדורשות אמונה והתמסרות, ובעיקר ביטול העצמיות כלפי הקב"ה, בורא כל העולמות, המשגיח, הזן ומפרנס, שכלפיו צריך לתת דין וחשבון מפורט על כל מחשבה, דיבור ומעשה.

פריקת עול זו היא המאפיין הבולט והדומיננטי בפילוסופיה ובפסיכולוגיה החדשה. הסרת כבלים ושחרור האדם – הוא המסר (של "ההוגים") לאנושות המתפתחת. ואולם תוצאות הגותם זו התגלתה ומתגלה בכל מערומיה. פריקת העול כוללת עתה פריקה מכל עול, ולא רק דתי. ההורים, המשפחה והחברה הם הנפגעים הראשונים מפריקת עול זו. הסרת הכבלים לא הביאה לשחרור האדם, כי אם לכבילתו לכבלי היצר השולט עתה באמצעים רבים ומגוונים. האדם המודרני משועבד כל כולו לאלילים מעשה אדם, והתקשורת הכתובה והאלקטרונית כובלת אותו ומסבכת אותו בחבליה החונקים והממיתים. חזונם של ההוגים ורצונם להשתחרר, לא היה אלא חזון שווא ונבואת שקר.

יסוד היסודות הוא לדעת וגם להבין ש"לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זוהר תיקון ע), והוא "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין" (זוהר ח"ג רכה,א. תיקוני זוהר בהקדמה), וביטויו בעולמות אינו מובן אלא על פי התורה הכתובה והמסורה. היא המפתח הבלעדי להבנת הקשר בין הבורא לבריאה. רק באמצעות התורה נוכל לדעת כיצד עלינו לנהוג בכל תחום בחיינו, כי אכן תורתנו "תורת חיים" היא !

גם בספרות חז"ל אנו מוצאים התייחסות ישירה לכוליות המצויה בתורה.

במסכת אבות (ה, כב) נאמר: "בן בג בג אומר: הפוך בה והפוך בה דכלא בה". וכך מפרש רבנו עובדיה מברטנורה: הפוך בה והפוך בה – בתורה. דכלא בה – שהכול תמצא בה.

ובזוהר הקדוש (ח"ג רכא,א) איתא:

"כיון דנח רוגזיה (של רבי אליעזר), אהדר רישיה ובכה, ואמר: 'ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ' (תהלים ח,ב), כמה תקיף חילה דשמא קדישא, תקיפא בכל ארעא, וכמה חביבין מלי דאורייתא, דלית לך מלה זעירא דלא תשתכח לה באורייתא, ולית מלה זעירא דאתיא באורייתא, דלא נפקת מפומיה דקב"ה"

[תרגום: כיון שנח כעסו, החזיר ראשו ובכה ואמר: 'ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ'. כמה חזק הוא הכוח של השם הקדוש התקיף בכל הארץ, וכמה חביבים דברי תורה, שאין לך דבר קטן שלא תמצאהו בתורה, ואין דבר קטן שבא בתורה, שלא יצא מפיו של הקב"ה].

רעיון זה נמצא בדברי חז"ל בעוד מקומות (ראה לדוגמא בבבא קמא צב,א. תענית ט,א ועוד).

פיתוח של רעיון יסודי זה מצוי בספריהם של גדולי ההוגים היהודים, והוא זה המשמש בסיס לדבקות בתורה ולראייתה כמקור סמכות לכל שאלה משאלות החיים.

דעת תורה בעניינים שאינם תורניים

אם נתבונן בספרי המקרא ובפרט בספרי הנביאים, נראה שאנשי הרוח, מוסרי התורה שבעל פה ממשה רבנו ועד חז"ל, היו גם מנהיגים ציבוריים. מנהיגים שהורו לעם את הדרך שבה ילכו לא רק בעניינים רוחניים ודתיים, אלא גם בענייני מדיניות, ביטחון ועוד כיוצא באלה תחומים. כולם היו מעורבים בחיים המדיניים המובהקים של ארץ ישראל, ארץ מולדתם, והביעו עמדות ברורות ונחרצות גם באשר לשיתוף פעולה – לדוגמא – או להתנתקות מעמים זרים. ראייתם הברורה שנבעה בוודאי ממקור עליון, חזון ה' שנגלה להם, בא לידי ביטוי בכל תחום. מעמדם הרוחני הנעלה – וכדברי הרמב"ם: "... והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה, קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה... מיד רוח הקודש שורה עליו... ויהפך לאיש אחר... שנתעלה על שאר בני אדם החכמים..." (הלכות יסודי התורה פ"ז ה"א) – ודאי שמסגלים אותם להבין את המציאות באופן טוב יותר ונכון יותר. על כן היו ראויים ומחוייבים להביע דעה בכל נושא ותחום. ואמנם עצם הדבר שעם ישראל לא האזין לנביאיו, לא שמע לעצתם, היא זו שהביאה לחורבן הארץ, ולגלות שגרמה לתחילת התפוררות המסגרת הלאומית, ולתפוצתו של העם בכל מרחבי תבל.

לאחר שנסתלקה הנבואה, כך מובא ב"סדר עולם רבא", "כוף אזנך לשמוע דברי חכמים". החכמים, כאמור, הם מעתיקי השמועה, הם הסמכות הרוחנית הראויה להבין ולהורות גם בעניינים שאינם ענייני הלכה ותורה.

במסכת ברכות (ג,ב) מצוי תיאור מעניין למעמדם ותפקידם של חכמי ישראל:

"... כיון שעלה עמוד השחר, נכנסו חכמי ישראל אצלו [=אל דוד המלך], אמרו לו: אדוננו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל, ונמלכין בסנהדרין, ושואלים באורים ותומים".

מדברי חז"ל אלו אנו למדים, בדרך אגב, שגם בענייני פרנסה, תעסוקה, כלכלה וביטחון, יש לחכמי ישראל דעה ואף אחריות אסטרטגית לאומית.

ואולם בקטע זה מוצאים אנו עוד היבט מעניין:

"אחיתופל היה השכל הישר של אותם זמנים: "וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים" (שמואל ב, טז,כג), ואף על פי כן מצאו לנכון להימלך גם בסנהדרין, לברר מה יש לדעת תורה לומר לאחר מה שנאמר על ידי ההגיון והשכל הישר. למדנו מזה שקודם כל צריך לברר את הבעיה על פי השכל הישר, כמו שכתוב "נמלכין באחיתופל", ורק אחר כך נשאלים לאורים ותומים, שאם לא כן לא היו נענים באורים ותומים".

לחכמי ישראל יש מקום מרכזי בקבלת החלטות לאומיות. כך נהגו בעבר, וכך גם עלינו לנהוג כיום. ואין, כמובן, הבדל בין ימי המקרא, שהם ימי ראשית העם, לבין ימינו אלה. כל זמן שהתורה היא הבסיס לקבלת ההחלטות, כל זמן שמקבל ההחלטות חי ופועל על פי התורה, יש לדבריו ולמעמדו סמכות בלעדית. התורה היא נצחית, ובה טמונים כל הפתרונות לכל העתים. עבר, הווה ועתיד – אין להם כל משמעות ! אין הם אלא שלבים בתוך מעגל סגור המוקף על ידי התורה והמקבל חיות תמידית וקבועה מלימודה וקיומה.

אישי התורה, גדולי ההלכה, הם המסוגלים יותר מכל לבטא את "דעת התורה", וזאת – כותב הרב חיים דוד הלוי – משום ש"דעת תורה אמיתית, היא דעתם של חכמי התורה השוקדים על התורה יומם וליל, כחשכה כאורה, ובכך גם חשיבתם הכללית נעשית חשיבה תורנית, ולא חשיבה אנושית שגרתית. ותיאמר האמת: דבר זה קשה יותר מאשר פסיקה הלכתית רגילה. כי לכל שאלה בנושאי ההלכות הכתובות... דרוש ידע כדי לפסוק בהן, ואילו בהלכות אלה דרושה גאונות למצוא את הרמז ההלכתי או המחשבתי בדברי רבותינו, וגם אז אין עדיין פסיקה הלכתית ברורה וחותכת. כאן דרושה כבר אותה "דעת תורה" של אלה שחשיבתם הפכה לחשיבה תורנית".

הכפייה כמסד לסמכות

לאור מה שהתבאר בפסקאות הקודמות, ברור שמבחינה תיאורטית התורה היא מקור הסמכות לכל נושא ועניין. ואולם כיצד מיושׂמת הלכה למעשה סמכות זו? מי אוכף את הסמכות ומי מנחיל אותה?

שאלה זו היא שאלה עקרונית, מעשית ותמידית.

לבירורה של התשובה, ראיתי להקדים מדברי הרמב"ם העוסקים בעניין אחר, אך בם מצוי היסוד לתשובתנו.

דברי הרמב"ם עוסקים בזהותו של מלך המשיח:

"ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה. וילחם מלחמות ה' – הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח, ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בודאי" (הלכות מלכים פי"א ה"ד).

אגב דברי הרמב"ם האלה נמצאנו למדים מושג יסוד: הכפייה, העשייה, התוצאות בשטח, הן המקור לסמכות, והן המאששות את הסמכות. כי בכל הטלת סמכות וקבלתה יש היבט כפייתי.

הראיה הגדולה ביותר מצויה במעמד הגדול והנורא, מעמד הר סיני, כשקיבלו ישראל את התורה:

"וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט,יז). מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, ואמר: 'אם מקבלין אתם עליכם את התורה – מוטב, ואם לאו – כאן תהא קבורתכם'!

באותה שעה געו כולן בבכייה ושפכו לבם כמים בתשובה, ואמרו: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". אמר הקב"ה: 'ערבים אני צריך'. אמרו: 'הרי שמים וארץ יערבונו'. אמר להן: 'בטילין הן'. אמרו: 'אבותינו יערבונו'. אמר להן: 'עסיקין הן'. אמרו: 'בנינו יערבונו'. אמר: 'הרי ערבים טובים' " (מכלתא דרשב"י).

מאמר חז"ל זה המופיע פעמים מספר בספרות חז"ל (שבת פח,א. עבודה זרה ב,ב. תנחומא נח,ג), מבטא יותר מכל את הרעיון שבכל הטלת סמכות יש משום כפייה.

עיון קל בהלכות הסנהדרין, שהן – ע"א חכמי הסנהדרין – המקור לפרשנות ההלכה ואחריות לקיומה בישראל, מראה עד כמה חשובה הכפייה כדי לאשש את הסמכות. הנה לדוגמה כמה הלכות:

"… שוטרים, אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינין המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות, לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות… וכל שיראו בו עוות דבר, מביאין אותו לבין דין ודנין אותו כפי רשעו" (פ"א ה"א).

"ארבע מיתות נמסרו לבית דין: סקילה ושריפה והריגה בסייף וחנק… כל מחוייב מיתת בית דין שלא המיתו אותו בית דין, ביטלו מצות עשה…" (פי"ד הלכות א-ב).

"כשם שמצוה להמית את המחוייב מיתה, כך מצות עשה להלקות את המחוייב מלקות" (פט"ז ה"א).

"אלו הן הלוקין: כל העובר על לא תעשה שחייבין עליו כרת ואין בו מיתת בית דין… וכן כל העובר על לא תעשה שחייבין עליו מיתה בידי שמים… וכן כל העובר על לאו שיש בו מעשה…" (פי"ח ה"א).

"אסור לבית דין לחוס על ההורג… וכן אסור לבית דין לחוס על מי שנתחייב קנס… וכן בדיני ממונות אין מרחמין על הדל…" (פ"כ ה"ד).

"יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות, ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר, יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה…" (פכ"ד ה"ד).

הלכות אלה – שנבחרו באקראי – מבטאות יותר מכל את חשיבות הכפייה לביסוסה של התורה וקיומה בישראל.

המשמעות היותר עמוקה של עיקרון זה מסבירה לנו גם מבחינה פסיכולוגית שקבלת סמכות לא תיתכן באופן רצוני וחופשי, אלא דווקא מתוך כפייה ואילוץ.

נפש האדם שואפת לחופש, לחירות, לדרור ולעצמאות. כל כפייה שניתן לדחותה – נדחית ! רק כפייה המעוגנת בסמכויות משטר ("שוטרים") יכולה להחזיק מעמד.

רעיון זה הוא שהיה ביסוד הכפייה של קבלת התורה. עקרון זה הוא הבסיס לכל דיני העונשים בישראל. בקונפליקט זה (בין הרצון הפנימי לחופש לבין המחויבות לשמירת המצוות) אנו חשים בכל עת, והוא הביטוי המצוי ביותר לנפש האדם הדתי, בו קיים המאבק התמידי והנצחי בין יצר הטוב – הדורש לציית למצוות ה', לבין יצר הרע – השליח הלגיטימי והרשמי של הדרור והחופש, של הרצון לפרוק עול, של ההפקר וההתמרדות.

דמוקרטיה וכפייה בהלכה

לאור המבואר לעיל, נשאלת השאלה כיצד ניתן לכפות על קיום המצוות. שהרי המצוות הן ביטוי להרגשתו הדתית של האדם, ברצונו – מקיים את מצוות ה', וברצונו – מתעלם מהן !

יתר על כן, כיצד ניתן, מן הבחינה המוסרית, לכפות ולהעניש על אי קיום מצוות, שהרי כל כוחם וערכם בא להן מן הרצון הפנימי – "רחמנא לבא בעי" ! ועל הרצון הרי אי אפשר לכפות רגשות, וכל שכן מעשים !

שאלה זו כבר שאלוה חז"ל והשיבו עליה (שבת פח,א):

"אמר רבי אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא [שאם יזמינם הקב"ה לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלו את התורה באונס] !

אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: " קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט,כז) – קיימו מה שקבלו כבר".

משמעותם של דברי חז"ל אלו היא ברורה: אלמלא לא קיבלו ישראל את התורה מחדש בימי מרדכי ואסתר, לא היה כל תוקף מחייב לכפיית התורה בהר סיני.

דברי חז"ל אלו שימשו בסיס לדיונים וחקירות של המפרשים, ראשונים ואחרונים, על משמעות התחייבותם של ישראל ומהותה לפני שקיבלו את התורה שנית בימי מרדכי ואסתר. שהרי אילו היה יכול עם ישראל להתנער מהתחייבותו במעמד הר סיני, משום שנכפה עליו, מדוע נענשו בימי הבית הראשון (ראה רשב"א, מהרש"א ועוד) ?

דיון בנושא זה ובהשלכותיו נוגע בשורש הסמכות המחייבת, כאשר מחד גיסא לא ניתן לחייב במצוות ללא כפייה הנתמכת על ידי עונשים ! אולם מאידך גיסא לא ניתן להעניש אלא מתוך קבלה מרצון של מצוות האל.

תשובה לשאלה עקרונית זו מצויה בתהליך התהוותו של עם ישראל. לא בכדי מתחילה התורה בתיאור בריאת העולם, בסיפור תולדות אבות האומה, בשיעבוד מצרים ובקבלת התורה. התהליך ההיסטורי הוא בעצם הכופה על העם היהודי את קבלת התורה.

לולא השלבים המקדמים הנזכרים, לא היה אפשר לכפות על עם ישראל להתחייב לקיים את מצוות ה'. ואולם כשהתורה פותחת בבריאת העולם, וכאשר מתוך הגזע האנושי עולה וצומח עם ישראל דרך האבות, וכאשר זרעם משתעבד ויוצא לחירות על מנת לקבל את התורה, רקע זה הוא שמחייב את העם להכריז: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" ! כפייה זו שהיא כפייה פסיכולוגית, היא הביטוי והמשמעות של "כפה עליהם הר כגיגית". התהליך המורכב של השתלשלות עם ישראל וכל המאורעות המלווים אותו, הם המכריחים אותו לקבל על עצמו את התורה.

קבלה זו היא כמובן קבלה מרצון, אך היא משולבת בכורח היסטורי, כמבואר.

ואם כן לשם מה היה על עם ישראל לשוב ולקבל את התורה בימי מרדכי ואסתר? והרי קיבלו את התורה במעמד הר סיני וזו הייתה, כאמור, קבלה של רצון?

התשובה לשאלה זו היא פשוטה: בימי מרדכי ואסתר היתה הזדמנות היסטורית לשוב ולקבל את התורה, במרחק של זמן מכבלי הרקע ההיסטורי שחייב את העם לקבל את התורה במעמד הר סיני. כעת קבלת התורה נבעה רק מתוך רצון פנימי שנבע משמחתם הגדולה והכרת הטוב על הצלתם מגזירת המן.

קבלת התורה עברה אפוא כמה שלבים. במעמד הר סיני היה לה פן של כפייה (רקע מחייב). בימי מרדכי ואסתר שוב הייתה זו קבלה מרצון, אך רצון נקי מכל התחייבות, קבלה שנעשית מתוך יוזמה מקורית של העם.

ואולם ברור שלא די בקבלה מרצון, ויש צורך גם בקיומה של מערכת משטר ('שוטרים') שתכפה על שמירת המצוות, וכך ישמר מתח קיום המצוות לאורך זמן.

זהו, למעשה, השילוב בין הכפייה לרצון, בין דמוקרטיה לאילוץ וכפייה.

הערות שוליים

© הרב ישי באב"ד, ירושלים תובב"א, תשס"ה. כל הזכויות שמורות.