הסנהדרין הסמכות והחידוש, פרק רביעי
פרק רביעי - הסמכות הרבנית בימינו
בפרק זה ננסה להתבונן ולתאר את הסמכות הרבנית בימינו:
באופן כללי אפשר לחלק את מקורות הסמכות (האנושיים) לשלושה ראשים: הראשון – לציבור האשכנזי, השני – לציבור הספרדי והשלישי – לציבור הדתי לאומי.
לציבור האשכנזי נחשב היום הרב שלום יוסף אלישיב לדמות ההלכתית הגדולה ביותר והמכריעה בענייני הכלל והפרט. לציבור הספרדי ממלא פונקציה זו הרב עובדיה יוסף, ולציבור הדתי לאומי – הרבנים הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא.
סמכותם של רבנים אלו כיום, אינה נובעת מהיותם משמשים בתפקיד ציבורי כלשהו (אף שבעבר שימשו בתפקידי רבנות חשובים: הרב אלישיב – בבית הדין הגדול לערעורים, הרבנים יוסף ואליהו – כראשונים לציון, והרב שפירא – כרב ראשי), אלא מתוקף גדולתם בתורה ומכוחה.
אין סמכותם של רבנים אלו מצטמצמת להיבטים הלכתיים תורניים בלבד, אלא חולשת אף על נושאים ציבוריים ופוליטיים. ידועה ומפורסמת השפעתם של רבנים אלו על הרכבת ממשלות ועל פירוקן, על מינויים של בעלי תפקידים בכל תחום אפשרי, על עיצוב דעת קהל בנושאים לאומיים מובהקים כיישוב ארץ ישראל, גבולות הארץ, שלום תמורת שטחים, יחס לערבים, יחס כלפי מדינת ישראל ועוד כיוצא באלה נושאים.
לבד מאלה, קיימים במגזרים החרדיים והדתיים לאומיים, עוד מקורות סמכות ברמה קצת אחרת, אך בעלי השפעה לא מעטה על מעגלים גדולים וקטנים: אדמורי"ם, 'קדושים' ודמויות רבניות בעלות עוצמה ורקורד עשיר של עשייה – הרב ראובן אלבז, הרב אמנון יצחק, הרב דב ליאור, וכדוגמתם.
כל מקור סמכות שכזה בונה סביבו – לכתחילה ובדיעבד – מסגרת תומכת השואפת להתרחבות ולהשפעה. לכל מקור סמכות יש כלי תקשורת בכתב ובעל-פה ("המודיע", "יתד נאמן", "יום ליום", "בשבע", "ארבע כנפות", "ערוץ 10" ועוד), המחזיקים את המסגרת התומכת והפועלים להרחבת המעגלים.
מקורות הסמכות הנ"ל, פועלים בכיוונים מנוגדים, ומושכים לכל מיני השקפות. חוסר האחדות והיעדרה הם תופעה בולטת ואופיינית. התורה מדברת כביכול, בכמה קולות. דבר הבא לידי ביטוי פעמים רבות בניגודים חריפים, הגורמים לקרעים בתוך תוכי החברה הדתית חרדית, ובפעילות המתאפיינת בפרדוקסים חמורים לשעתם ולדורות.
נדגים זאת בשתי דוגמאות מן ההווי האקטואלי.
מעמדה של הרבנות הראשית
במדינת ישראל קיימת מערכת רבנות רשמית, היא הרבנות הראשית. עם הקמתה, לפני הקמת מדינת ישראל ועד ימינו, כיהנו בה רבנים מורמים מעם, גדולי תורה וחזון: הראי"ה קוק. הרב בן ציון מאיר חי עזיאל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ועוד גדולי תורה שהגיעו לתפקידים ראשיים במערכת זו מכוח תורתם וגדולתם האישית. ואולם עם השנים, איבדה מערכת זו מכוחה, והפכה להיות מסגרת-בת למקורות השפעה.
כיום, בימינו, לא נדרשים גדולי תורה מובהקים לתפקידים הראשיים במערכת זו, אלא רבנים שכל גדולתם היא היכולת להוציא לפועל את רצון שולחיהם. היום, הרב אלישיב והרב יוסף הם הקובעים ומכריעים מי ישב על כסאות הרבנים הראשיים. שיקולים שהם אינטרסנטיים מובהקים לקיומן של מערכות קיימות (בתי דין, רבני ערים וכיוצא באלה מערכות) ושל השפעה על מערכות כאלה, הם הם המכריעים על התאמתו של הנבחר.
פועל יוצא של תופעה חמורה זו, היא האפשרות שייבחרו לתפקידים רמים וחשובים רבנים שאינם מתאימים להיות משפיעים מבחינה הלכתית תורנית. עצם הדבר הזה הופך תפקיד זה לתפקיד זוטר של פקידות ממשלתית.
הדבר חמור כפליים אם נבין שמסגרת הרבנות הראשית היא מסגרת, שמהיותה לגיטימית וחוקית, מסוגלת להשפיע מבחינה דתית-רוחנית על מעגלים רחבים יותר בציבוריות היהודית. ובהיותה נספחת היום לגורמים אנטי ממלכתיים היא מאבדת מיכולתה ומייעודה הראשוני.
הקשר ההדוק בין המסגרות האלה לבין מקורות סמכות אנטי ממלכתיים, גורם לעוינות מצטברת והולכת כלפיהם מצד השלטונות. כבודה של הרבנות, שאמורה הייתה לשאת בראש מורם את דגל הדת במדינת ישראל, מושפל עד עפר, ואין לה שום כוח וסמכות משלה, מלבד סמכות חוקית לדון בנושאי אישות וכשרות. גם סמכות זו מצטמצמת והולכת כיום, בגלל אפשרות הערעור על הסמכות הרבנית, על ידי דיקטטורה שיפוטית חילונית שלקחה לעצמה "סמכות על". אין ספק שבעקבות זאת קיומה של הרבנות הראשית נתון בסכנה.
רבנות ולאומיות
עם ישראל נמצא היום באחד השלבים הגורליים בתולדותיו. אלפי יהודים מאוימים היום להיעקר מביתם על ידי ממשלת ישראל, המתעתדת להפקיר חלקים מארץ ישראל לטובת אויבים מושבעים, החפצים באמת לעקור את כל העם היהודי מארצו. הטרגדיה היא כפולה ! האחת – עקירתם של יהודים מביתם, מחזירה אותנו לימי גלותנו הארוכים והחשוכים, שבהם היינו נדונים לנוד מארץ לארץ בגלל תופעה זו של עקירה. עקירה של משפחות משפחות שבנו את ביתם, הולידו ילדים וחינכו אותם לחיות בנופי בראשית של ארץ ישראל. זוהי התאכזרות אל-אנושית לפי כל קנה מידה ! ואולם זהו פן אחד של הבעיה הכואבת. הפן האחר, ואולי היותר גדול, הוא ההתעלמות מהבנת תהליך גאולת ישראל המתרחש לעינינו ואי הפנמתו. התעלמות מראיית מעשיו של מנהיג הבירה המחזיר את העם לארצו ומשיב בנים לגבולם. התעלמות מן האמונה בצדקת התיישבותנו על קרקע ארץ ישראל – הארץ המובטחת לנו מימי אבותינו הראשונים, והחשש מפני "מה יאמרו" הגויים ומעצמות העל. אטימות זו ופחדים וחששות אלו, הם הגורמים המביאים הרס וחורבן לכל שנבנה מתוך אמונה וחזון.
נכסי רוח לאומיים וארציים, מופקרים בידי אנשי דלא מעלי, חסרי מעוף וראייה נבואית, העוסקים בהיום ובעכשיו, והם מנותקים מן העבר ומן העתיד, מן האמונה במנהיג הבירה המכוון את תולדותיו של עם ישראל והמקיים הבטחתו לבניו.
לצערנו הרב, לא כל הרבנים המשפיעים על הציבוריות היהודית, תמימי דעים בהבנת התהליך ההיסטורי המתרחש לעינינו. רבים מהם דנים בבעיות הלאומיות מתוך ראיית העכשיו והכעת ! (כפי שהדברים מוצגים לפניהם מפי אנשי צבא וביטחון, או מתוך הסתכלות של דחיית ערך מפני ערך [ולדוגמה ארץ ישראל מפני תורה], כשלבסוף כל הערכים נדחים מפני חמת המציק). מעטים הם הרבנים הרואים את הבעיות הלאומיות שאיתן אנו מתמודדים כעת, בפרספקטיבה היסטורית ורחבה ולא סקטוריאלית, מתוך אמונה בבורא העולם המלווה אותנו כאז כן עתה, מתוך רצון להביאנו אל המנוחה והנחלה – אם רק נשמור מצוותיו.
דוגמאות אלו, המתארות תופעות אקטואליות מתוך המציאות הישראלית, מצביעות גם על חולשת העוצמה של הסמכות. לפי שעצם ההתפלגות וריבוי הדעות, מחלישים גם את עוצמת המקור של הסמכות.
ושוב אנו חוזרים ומגיעים אל אותה מסקנה: רק מקור סמכות השואב את כוחו מן התורה, ללא כל נגיעות ואינטרסים כאלה ואחרים, והמאחד בתוכו ולתוכו את כל מגוון הדעות בעם היהודי (71 חברי סנהדרין), יכול להיות מקור סמכות מוחלט, המסוגל להשפיע ולהתוות דרך לעם, לשעה ולדורות.
הערות שוליים
© הרב ישי באב"ד, ירושלים תובב"א, תשס"ה. כל הזכויות שמורות.
