הסנהדרין הסמכות והחידוש, פרק אחד עשר

מתוך ידידי הסנהדרין
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרק אחד עשר - לתולדות חידוש הסמיכה על ידי רבי יעקב בירב

מאורע היסטורי בעל רושם כביר היה מעשהו של רבי יעקב בירב – גדול חכמי ישראל בדור שלאחר גירוש ספרד – בחידוש הסמיכה בישראל.

דבריו של הרמב"ם (הנזכרים מספר פעמים לעיל) על אפשרות חידוש הסמיכה – שימשו לו כיסוד למעשהו. היתה בו גדלות אישית שהתרוממה מעל לרובד שבו היו מצויים רוב חכמי ישראל, והוא ראה את ניצני גאולת ישראל הזורחים ומאירים את האופק. רעיון חידוש הסמיכה התגשם למעשה, גם בהסכמתם של גדולי חכמי דורו.

ואולם מסביב למעשה גדול זה פרצה מחלוקת, והגדול בחולקים על רבי יעקב בירב היה ראש רבני ירושלים בעת ההיא – רבי לוי בן חביב.

שיקולים הלכתיים ואישיים

שיקולים הלכתיים ואישיים היו בלב סערת המחלוקת, ומעשה גדול זה של הר"י בירב – שהיה יכול לתרום תרומה משמעותית לזירוז גאולתן של ישראל – איבד כל משמעות, וכך ירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ונגנז בליבות הצופים והמייחלים לגאולתן של ישראל.

להלן נסקור בראשי פרקים בלבד את תולדות המחלוקת רבת ההוד והאופל.

עוד לפני שנת רח"צ (1538) – שנת חידוש הסמיכה – מעיד רבי יעקב בירב ש"כל החכמים שראיתי, ובפרט אחר שבאתי למצרים, כולן היו מתאוים לעלות לארץ ישראל לעשותה"! אף הרלב"ח (רבי לוי בן חביב) מעיד על עצמו ש"היה מתאוה לכך בראשונה". ואולם בפועל, עד שנת רח"צ, לא עסקו בשאלה זו הלכה למעשה.

בשנת רח"צ החל רבי יעקב בירב לדון – דיונים הלכתיים – עם חכמי צפת באפשרות של חידוש הסמיכה. אין ספק שסמכותו הגדולה של הר"י בירב, ובמקביל האמונה התמימה שמעשה זה תורם תרומה כבירה לזירוז גאולתן של ישראל, עמדו לו לר"י בירב לשכנע את רבני צפת להצטרף עמו למעשה גדול זה. ואכן, הסכימו חכמי צפת להצטרף למהלך, וסמכו את רבי יעקב בירב לסָמוּך ראשון (=נשיא), ובכוחו היה מעתה לסמוך אחרים.

השליח – רבי שלמה חזן – יצא לירושלים להודיע על חידוש הסמיכה, ולקבל את הסכמת רבניה.

בשבת שבה שהה השליח בירושלים, כינס רבי יעקב בירב את כל קהילת יהודי צפת ודרש לפניהם על חידוש הסמיכה מן ההיבט ההלכתי. הדרוש עסק בעיקר ביישוב "כל הספקות שהסתפקו" בהן. וכך, אחת לאחת, הסביר רבי יעקב בירב את צדדי ההלכה ואת נימוקיה להכריע בחיוב חידוש הסמיכה.

בשׂורת חידוש הסמיכה הגיעה אמנם לירושלים, אך נתקלה בהתנגדות הרלב"ח ורבי משה די קאשטרו. רבי לוי בן חביב סירב להיות שותף בחבורת המוסמכים, ורבי משה די קאשטרו פקפק בתוקפה. עובדה זו גרמה לכך שגם חלק מחכמי צפת החלו להטיל ספק בעצם תוקפו של חידוש הסמיכה, ומהם אף שחזרו בהם מחתימתם.

בעקבות התנגדות זו של חכמי ירושלים, אסף רבי יעקב בירב שוב את חכמי צפת, כשמקצת מאלו שנכחו בהסכמה ובאספה הראשונה לא חזרו והצטרפו, ושוב דנו בהיבטיה ההלכתיים של הסמיכה, ובנוסף לכך התעוררה גם מחלוקת באשר להסמכתם של עוד שניים. כך נמנעו מלסמוך – בשלב זה – שום אדם נוסף על הר"י בירב.

בינתיים שלחו רבי יוסף קארו ועוד כמה חכמים מצפת מכתב – "מעשה בית דין" – לחכמי ירושלים, ובו הודעה על אישור הסמיכה, ודברי מחאה על התנגדותם לחידוש הסמיכה.

בין לבין החלו הרלב"ח ורבי משה די קאשטרו להביא את טיעוניהם נגד חידוש הסמיכה בכתב, וכך הגיעו הדי הוויכוח לחכמים נוספים. טענותיהם של הרלב"ח ורבי משה די קאשטרו הגיעו לאזני הר"י בירב, ואף הוא החל לחבר את "אגרת הסמיכה". באיגרת זו הוא משיב על פקפוקיהם ההלכתיים של המתנגדים, כדי שכל קהל הרבנים ידע על צדדי המחלוקת ועל תשובותיו-נימוקיו של הר"י בירב למעשהו.

בלב המחלוקת, בתוך ימי הפולמוס, נאלץ הר"י בירב לעזוב את צפת. על ההכרח ביציאה זו הוא כותב:

"וסמכו לי אני הצעיר באלפי, יעקב בירב, ואחר שעברו כמו ב' או ג' חודשים, כמעט שח"ו היה קורא לי כמו שקרה לרבי יהודה בן בבא ז"ל, שקמו שני מלשינים עלי, על לא חמס בכפי, ישלם הש' פעלם הרע, והוצרכתי לצאת חוצ' לארץ".

מדבריו אלו לא ברור היטב הרקע לבריחה מן הארץ. יש שהסבירו שהמלשינות הייתה כלפי השלטונות, והסיבה הייתה – חידוש הסמיכה (כמו בימי רבי יהודה בן בבא), ויש הטוענים שלא חידוש הסמיכה היה הרקע לבריחתו, אלא עניינים שבממון הם שגרמו לו לברוח מעירו. על כל פנים, לפני שברח, עשה מעשה – והסמיך ארבעה מגדולי חכמי צפת.

סמיכתם בפועל של חכמים מצפת שוב ליבתה את הפולמוס, ואיגרות עפו, ובהם נימוקי החולקים והמחייבים. במשך שנה שלמה נמשך הוויכוח, כאשר הוא מצטמצם בתוך חכמי ארץ ישראל וביניהם. חכמי חוץ לארץ לא התערבו בעת ההיא בוויכוח, מלבד הרדב"ז – ראש רבני מצרים – שנטה לצדד בדברי הרלב"ח.

בינתיים נפטרו הרלב"ח ואחריו הר"י בירב. הנסמכים המשיכו להחזיק בתֹארם ואף המשיכו להסמיך אחרים. הר"י קארו הסמיך את רבי משה אלשיך, ורבי משה אלשיך את רבי חיים ויטאל (ראה "שם הגדולים" בערך ר"ח ויטאל), וכך המשיכו עד למחציתה הראשונה של המאה ה- 17. ואולם אף המוסמכים (שעמם נמנו גדולי ישראל), נמנעו מלייחס להיותם סמוכים תוקף הלכתי כלשהו, וככל הנראה גם משום שלא הייתה תמימות דעים סביב התוקף ההלכתי של כל גדולי ישראל על חידוש הסמיכה.


כשאנו מתבוננים בחומר הכתוב בידי בעלי המחלוקת, קשה להתעלם מן ההיבטים האישיים (שהצטרפו וחברו להיבטים ההלכתיים). הר"י בירב עצמו טוען כלפי הרלב"ח שקנאה ושנאה מכתיבים לו את שיקוליו ההלכתיים, והרלב"ח טוען כלפי הר"י בירב שהוא מבקש גדולה לעצמו.

אף מעמדה של ירושלים הנעלבת, שלא נועצו בחכמיה, כנגד צפת המתנשאת, שהכתירה את ראש רבניה כנשיא, הייתה סיבה לא קטנה להתמרמרותם של חכמי ירושלים ולהתנגדותם לחידוש הסמיכה.

ואולם היבטים אישיים אלו היו "יפים" לשעתם ולשני האישים הגדולים שנחלקו בתוקף באפשרות חידוש הסמיכה. ואולם ההיבטים ההלכתיים וההגותיים של חידוש הסמיכה שבפי שניהם, יפים אף לדורנו, והם אלו ששימשו ומשמשים יסוד מאז – לדעות בעד ונגד חידוש הסמיכה.

הנה נקודות מספר ששימשו בסיס למחלוקת:

תרומת חידוש הסמיכה לזירוז גאולתם של ישראל.

הר"י בירב סמך בדבריו על דברי הרמב"ם שחידוש הסנהדרין יהיה קודם לביאת הגואל, על סמך הפסוק: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה... אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק". ואילו הרלב"ח טען שאין הגאולה תלויה בפעולות מסוימות. אפילו נניח שהיא תלויה בפעולות מסוימות, אין אתנו מי שיודע מה הן, שהרי כידוע – "סדר רוב הדברים העתידים נעלם מן הכל ואפילו מהם (=מחכמינו)"!

הרלב"ח ציפה לגאולה באופן פאסיבי. המתנה עד עת בוא גאולת ישראל. ואולם הר"י בירב חשב שיש לעשות מעשים בפועל לזירוז התהליך, ובמיוחד לאחר שחש את תולדות עמו בעת ההיא – לאחר גירוש ספרד וקיבוץ חכמי ישראל בארץ ישראל – את פעמי הגאולה הקרבה ובאה.

השמטת הבסיס שעליו סמך הר"י בירב.

הרלב"ח טוען שהר"י בירב סמך על דברי הרמב"ם ב"משנה תורה" (הלכות סנהדרין פ"ד הי"א) ובפירושו למשנה (סנהדרין פ"א). ואולם בסוף דבריו במשנה תורה כתב הרמב"ם: "והדבר צריך הכרע", ואם כן הרמב"ם עצמו – מקור הדעה על אפשרות חידוש הסמיכה – אינו בטוח בהשערתו! ובדבריו אלו הוא לכאורה חוזר בו ממה שהניח בפשיטות בפירושו למשנה.

הר"י בירב בתשובתו ניסה להסביר את המילים האלה כמתייחסות להלכה אחרת שבה עסק הרמב"ם, ולא כלפי עצם חידושו בדבר אפשרות חידוש הסמיכה.

סמכותם של בתי הדין לעניין קידוש החודש ועיבור השנה.

כל זמן שבתי הדין המוסמכים היו בארץ ישראל, תחום זה של קידוש החודש ועיבור השנה היה במסגרת סמכותם. ואולם – טענו המתנגדים – אם נטיל גם כעת סמכות זו לבתי הדין המוסמכים, יגרום הדבר – ללא כל ספק – לבעיות הלכתיות מורכבות קשות ומסובכות לכלל עם ישראל בארץ ובתפוצות. ואולם בנקודה זו, גם הר"י בירב הסכים שלא תהיה לבתי הדין המוסמכים כל השפעה על סדרי הלוח העברי, והדבר ימשיך לנהוג על פי הלוח שנקבע (במאה הרביעית) על ידי הלל השני.

כל החכמים או רוב החכמים.

עוד טענו מתנגדי חידוש הסמיכה, שבדברי הרמב"ם נאמר עד ש"יסכימו כל החכמים שבארץ ישראל", ואם כן, חכמי צפת אינם כל חכמי ארץ ישראל, וממילא חוסר התחשבותם של חכמי צפת בחכמי ירושלים פוגם בתנאי בסיסי זה.

הר"י בירב השיב שחכמי צפת הם עיקר חכמי ארץ ישראל, והחכמים שמחוץ לצפת (ובכללם חכמי ירושלים) הם בטלים בכמותם ובחשיבותם. ועוד – טען – המילה "כל" בדברי הרמב"ם היא לאו דווקא, והכוונה (כמו בכל תחומי ההלכה) לרוב!

ברור שסקירה קצרה זו אין בה אלא קווים כלליים ביותר לפולמוס הגדול בימי הר"י בירב והרלב"ח. ואולם מעבר לאותיות ולניסוח ההיסטורי, היו אלו ימים שבהם נתלהטו הלבבות, רגשו המוחות, ופעמי הגואל ציפו מגדולי ישראל להתעלות חד פעמית, שתאפשר לו לבוא ולבשר את גאולת ישראל.

על ימים אלו – כמדומני – ניבא הנביא ישעיה (מ,ב): "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ...".

והר"י בירב שכאב את כאב עיכוב הגאולה – צעק מנהמת לבו:

"מי יעלה על דעתו שהדבר שיש בו עיכוב גאולתינו, כפי סברת האשל הגדול הרמב"ם, שכל השומע לא יבוא ממקומו לחתום בתופים ובמחולות".

ונסיים בדברי הרב יהודה ליב הכהן מיימון – חוזה חידוש הסנהדרין בדורנו:

"ואולם עכשיו, אשרינו שזכינו לראות בחידוש מדינתנו ובתקומת ירושלים בירתנו הנצחית, והדבר ברור לפני, כי לו זכו וחיו אתנו אותם גדולינו, מאורות ישראל, היו הם מחדשים את הסמיכה ומקימים את הסנהדרין בלא פקפוק והיסוס.

עת לעשות לה' – הגיעה השעה הגדולה וחובה על גדולינו, רבני ארץ-ישראל, להתרומם ולחוש את משק כפני השכינה, את הצו הקורא להם להרתם במרץ לעבודת ההכנה לקראת חידוש הסנהדרין. אם נדע לכוון את הרגע ולא להחמיצנו בהיסוסים ואזלת-יד, נצליח להגביר השפעת יהדות התורה במדינתו ולשוות לה דמותה הראויה". (חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת)

הערות שוליים


© הרב ישי באב"ד, ירושלים תובב"א, תשס"ה. כל הזכויות שמורות.