הסנהדרין הסמכות והחידוש, מבוא

 שיתוף 

"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם" (יחזקאל לו,כו)

החידוש שבחידוש הסנהדרין

"תנו רבנן. מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש" (חגיגה ג,א).

מרן ה"חתם סופר" אמר במליצה: "חדש – אסור מן התורה"! וכוונתו הייתה להשליך "מסר", שאין לשנות אפילו מנהג שתוקפו כהלכה. מובן שאמר זאת כחלק מן המאבק שהיה לדורו עם ה"משכילים", שכוונתם המוצהרת היתה לשנות, לעקור ולחדש בדברי התורה.

אך היום, יש הטועים לחשוב שאפילו מצווה הבאה לידינו, כדוגמת מצוות מינוי השופטים, הסנהדרין, שבאורך הגלות לא זכינו ולא התאפשר לנו לקיימה, יש חס ושלום עניין להחמיצה, כיוון שהיא כביכול "חידוש"! אך האמת היא שרק כעת, בראשית צמיחת גאולתינו, נתחדשה האפשרות לקיימה, ולא שהמצווה היא חלילה מצווה חדשה!

על הסנהדרין נאמר בתורה: " אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ" (במדבר יא,טז), ואמרו חז"ל: כל מקום שנאמר "לי" – הרי הוא קיים לעולם. כלומר: שהוא ציווי תמידי, ואינה מצווה לשעתה, אלא היא חובה למשך הדורות (ספר המצוות להרמב"ם מצוה קע"ו). ועל כן כאז כן היום, מוטלת עלינו החובה לקיימה ללא כל דיחוי, ועל הזריזין נאמר – מקדימין למצוות.

חשיבה ארץ-ישראלית – כרקע לפעילות הסנהדרין

רעיון חידוש הסנהדרין הולם את דרך החשיבה הארצישראלית, שהתלמוד הירושלמי הוא מייצגה. בכך עומד התלמוד הירושלמי כנגד התלמוד הבבלי המוגדר בלשון הפסוק: " בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (איכה ג,ו), לפי שתלמודה של בבל מתאפיין במחשבה מתגוננת ומשמרת, בגלל אורך הגלות ותוקפה.

החזרה לחשיבה המקורית של התורה, לחשיבת תלמודה של ארץ ישראל, חשיבה יוצרת וחובקת כול, היא הנדרשת כיום לאור עגמומיות הפירוד והיעדר האחדות המביאים חולשה ורפיון.

בתלמוד הירושלמי נאמר על חובת הציות לחכמי הסנהדרין:

"יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, תשמע להם? תלמוד לומר: ללכת ימין ושמאל".

משמעותם העמוקה והמקורית של דברים אלו היא, שרק הוראה הנראית לתלמידי חכמים מובהקים על פי השכל הישר, כאמת האישית שלהם, יש לעשותה ולנהוג על פיה.

חידוש זה של הירושלמי הוא היפוך התפיסה שנהג עמנו לפיה במאות שנות גלות, כשהמצב החיצוני אילץ אותנו להסתגר בד' אמותינו ולפעול לאחדות מקסימלית לצורך השעה. העם ביטל את חשיבתו האישית, המקורית והחדשנית, לצורך האחדות והרחבת החומות המגינות על העם. והמוטיב המוביל היה הפוך מזה של הירושלמי: אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין – עשה כהוראתם!

כיום, לאור הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להתיישב בארץ ישראל, ארץ הקודש, והחוט המשולש – עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל חד הוא – פועל את פעולתו, הכול נראה אחרת, שלם יותר, נכון יותר ואמיתי יותר. והאור החדש המאיר מתוך אחדות זו, יאיר ויזרח, ולאורו תפעל הסנהדרין ותביא לאחדות שלמה השואבת את כוחה מכוח התורה ומעמידתם של המוסמכים למניין.

חיות התורה שבעל פה ללא הסנהדרין

מאז חדלה לפעול הסנהדרין לפני כאלף ושש מאות שנים, אין לעם ישראל מרכז הלכתי מוסמך ומוסכם, הקובע ומחדש, משׂדד וחותם, מחזק ומכונן.

היעדר מרכז כזה עקב חורבנו ודלדולו של היישוב היהודי בארץ ישראל, היה אמור לכאורה לגרום לאובדן כל הבניין ההלכתי שנבנה נדבך על נדבך – במשך מאות שנים.

וראה זה פלא ! לא רק שלא איבדנוּ את כל בניין ההלכה רב הממדים, אלא שבניין זה נשמר, נתחמו תחומיו, והוא שימש ומשמש בסיס להתפתחות הלכתית ענפה ומסועפת, הממלאה את ארון הספרים היהודי.

אמנם לא היה מוסד שיכריע ויקבע את לגיטימיות השיטות למיניהן, ויכריע בין מחלוקות עקרוניות יותר ועקרוניות פחות. אך הדבר נעשה ובאופן טבעי, בידי חכמי ישראל שבכל הדורות. לא במישרין ולא לכתחילה, אלא מתוך תהליך ארוך ולא מכוון, מתוך הרגשה ומודעות בחשיבות המשך יצירת התורה שבעל פה, וכנציגי החכמים וממשיכי דרכם של חז"ל, בבחינת: "שליחותייהו קא עבדינן".

כך נוצרו כללים הלכתיים מעשיים והגיוניים בכל תחומי הפסיקה ובכל סוגי הספרות התורנית. כללים שבעקבותיהם עוצבו במידה רבה חיי העם היהודי בכל תפוצותיו במשך ימי גלותו הארוכים.

---

בהיעדר מסגרת לאומית מחייבת, מה הוא אם כן הכוח המניע, המפכֶּה והמשמר שביסוד התפתחות ההלכה מאז פסקה הסנהדרין לפעול?

לשאלה כבדת משקל זו יש שתי תשובות מרכזיות:

האחת – כוח עליון, סייעתא דשמיא, התגשמות רצון ה' והבטחתו שלא תיפסק התורה מזרע ישראל. ומשמעות הבטחה זו היא, שהמעיין ימשיך לזרום וישקה את מטעי התורה שבעל פה, והעצים שניטעו בידי חז"ל – ימשיכו להניב פירות ופירי פירות.

עובדה זו היא גם מחוייבת המציאות, שהרי כידוע אילולי לימוד התורה ביום ובלילה, והיותה בסיס לחידושים ולגילויים שופעים ונובעים – חוקות שמים וארץ לא היו ממשיכים להתקיים, כמבואר בספרות חז"ל פעמים רבות.

והאחרת – ההכרה, ההרגשה והאמונה בקדושת התורה שבכתב ושבעל פה. כלומר: חכמי ישראל וכלל העם היהודי הרגישו רגש של יראה וכבוד מחייבים כלפי הספרים הקדושים – התנ"ך, המשנה, התלמוד וספרות מדרש ההלכה והאגדה. לרגשות אלו הייתה משמעות מעשית ברורה: ספרות זו היא מקור בלעדי לדרך חיים שעליה אנו מצווים מפי הקב"ה. בספרות זו נמצא את אורח החיים המחייב כל יהודי ויהודי במעשיו ובהגיגיו, בשוכבו ובקומו, בלידתו ובפטירתו מן העולם, לפרט ולכלל. קדושת הספרות המחייבת, נותנת תוקף וסמכות לכל הכתוב בה.

לפיכך ברור שעם ישראל המצוּוה במצוות התורה: " וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח,ה), אימץ לעצמו ספרות זו על כל חלקיה ובה הגה יומם ולילה, העמיק בה חֵקֶר, ודלה ממנה מלוא חופניים הוראות ודרכים לחייו הפרטיים והלאומיים.

אמונה זו היא שיצרה את חִיוּת ההלכה, את הכרת הגבולות המותרים לחדש ולפעול בתורה, ואת כלי העזר להבחין בין פרשנות יוצרת ומפרה, לבין הורסת ומחריבה.

רגשות יהודיים אלו, שהיו ביסוד החיות של התורה שבעל-פה, זכו לסייעתא דשמיא גדולה, בהיותם ביטוי לרצון ה'. סייעתא דשמיא זו כונתה בכל מיני כינויים ושמות ובאה לידי ביטוי בכמה דרכים – נבואה, רוח הקודש, סגוליות שנובעת ממקום ומייחוס ועוד כיוצא באלה דרכים.

על כל פנים, בתופעה מדהימה זו שולבו רגשות לאומיים פנימיים וסיוע ועזר ממרום. לולא אמונה תמימה זו בקדושת הספרות המקודשת, ספק אם היה המשך כה פורה וחיוני לתורה שבעל-פה מאות שנים לאחר אובדן המסגרות הלאומיות המוסדיות המחייבות.

ועוד נקודה היסטורית מעניינת: תופעה זו, שהזכרנו לעיל, לא הצטמצמה רק כלפי ספרות חז"ל, אלא המשיכה – במשך הדורות ועד ימינו – גם כלפי הספרות התורנית שהתפתחה ונוצרה לאחר תקופת חז"ל. כלומר, כשם שכל הדורות התייחסו לספרות חז"ל מתוך יראת כבוד ויראת רוממות הקדושה, כן כל דור התייחס כלפי הספרות של הדורות שקדמו לו, בבחינת "אם ראשונים כמלאכים – אנו כבני אדם". אמונה ויחס זה יצרו מערכת של תלות מרצון של כל דור בספרות התורנית של הדורות שלפניו.

עובדה זו באה לידי ביטוי בכמה אופנים, ונציין שנים: האחד – ביחס של התבטלות כלפי גדולי הדורות שעברו, והאחר – בתופעה שבאה לידי ביטוי באופי היצירה, בהיותה פחות חדשנית ומקורית, ויותר פרשנית סביב הטקסטים המקודשים של הדורות הקודמים.

---

ואף על פי כן, ולמרות תוצאות חיוביות אלו, שכאמור נוצרו ונתהוו ברצון ה' ובסיועו, עדיין רחוקים אנו מן מנוחה ומן הנחלה. לאמור: יש להבחין בין מצב של "לכתחילה", לבין מצב המוגדר כ"בדיעבד". החִיוּת של התורה שבעל פה מזמן שפסקה הסנהדרין לפעול, היא כאמור, תוצאה של סייעתא דשמיא ושל תוצאות טבעיות הנובעות מן היחס כלפי הספרים הקדושים. בתקופה זו שלא עמדה סנהדרין לישראל, נעדר מעם ישראל הגוף והמוסד הסמכותי ביותר האמור ללוות את העם בכל חייו הפרטיים והלאומיים. תוצאות היעדר הסנהדרין – כגורם מנהיג ומחנך – באים לידי ביטוי על כל צעד ושעל במאות שנות גלותנו ובכל תפוצותינו. עם ישראל התאפיין בתקופה זו כעם גלותי (במובן השלילי של מילה זו), ולא הביא לידי ביטוי את עוצמתו הרוחנית של היותו לב העמים ובחיר האומות. כל תפוצה ותפוצה התפתחה בנפרד מכלל העם, ופיתחה לעצמה דרך חיים משלה שונה ונבדלת. לתרבויות למיניהן שבהן חי העם היהודי, הייתה השפעה גדולה בעיצוב דרכי התנהגות ואופי. כל מציאותו של העם באלפיים שנות גלות הייתה מציאות של בדיעבד !

שובו של העם היהודי לארצו, והתנתקות רובו של העם מן הגלות, יש בהם משום פתח גדול להשבתו לדרך חיים של לכתחילה, לדרך חיים שנקבעה לו בתורה. חיים יהודיים כפופים לסמכות תורנית עליונה ויחידה – הסנהדרין. רק עם חידוש הסנהדרין ישוב העם לחידוש ימיו כקדם, ויתעורר לתהליך השלמת ייעודו עלי אדמות עם המלכת מלך והקמת המקדש. רק אז יבוא עם ישראל אל המנוחה ואל הנחלה.

הסנהדרין ומדינת ההלכה

יסוד גדול לימדנו הרס"ג: "אין אומתנו אומה – אלא בתורותיה" (אמונות ודעות).

לדברי הרס"ג הללו מספר משמעויות, אולם המקורית שבהם הוא הרצון לנסח נוסחה המשלבת בין הלאום ("אומתנו") לדת ("תורותיה"). דהיינו, לקבוע את אופיה הלאומי של האומה כמושפעת ותלויה בדתה, או גם להיפך – לקבוע את אופיה של דת ישראל כמושפעת ותלויה בלאומיות היהודית.

אולם מעבר לכך, ובראייה כוללת יותר, ניתן להבין את דברי הרס"ג הללו כמשקפים את אופיה של דת ישראל המקדשת את חיי הפרט ואת חיי הכלל, כחלק בלתי נפרד מאמונת היהדות ומצוותיה. כלומר, כל תחומי החיים – היבטים כלכליים וחברתיים – הינם משולבים אורגנית בתורה, במצוותיה. ובכך יש חידוש גדול, בניגוד לכל הדתות בעולם המפרידים הפרדה חדה וחד משמעית בין הדת לבין כל ההיבטים האנושיים האחרים. ורעיון זה הוא שטמון בדברי הרס"ג: אין אומתנו אומה – דהיינו ההיבטים האנושיים של העם, אלא בתורותיה – בדתה ובמצוותיה המעשיות והאמוניות.

אחד מן המשמעויות המעשיות של רעיון זה בא לידי ביטוי במושג "מדינת ההלכה". מדינה הפועלת תוך מסגרת של מצוות התורה – האמוניות והמעשיות.

אין ב"מדינת ההלכה" מן ההיבטים "האיומים" – כפי שהיא מצויירת ומתוארת על ידי השמאל והתקשורת העוינת – אלא ההיפך, מן המוסר הנבואי הטהור, מן הנבחרים שבאידיאלים האנושיים, ומן האמונה הטהורה באל אחד (מונותאיזם) – המנהיג בחסד וברחמים את העולם כולו.

הסנהדרין מייצגת את ההיבטים החיוביים הללו במסגרת "מדינת ההלכה", כמוסד מרכזי הקובע ומנסח את עיקרי האמונה, ומשגיח על מסירתה וישומה על ידי האומה הישראלית.

לעומת הסנהדרין – המוסד היחידי הראוי להנהיג את העם היהודי – קמו מקימי המדינה, תחת רצון של "חדש ימינו כקדם", אך בזיוף נורא של "עם ככל העמים". במקום התקוות לגאולה שלימה שהחזיקו את העם במערבולת הגלות והביאו אותו – לאחר אלפיים שנות גלות – לארצו, השתמשו מקימי המדינה בקליפת החזון, ומילאו את התוכן במושגים מאומות העולם – דמוקרטיה, סוציאליזם וכדומה.

הסנהדרין לעומת זאת פועלת להשראת השכינה בתוככי העם, פועלת לקידוש שמו יתברך דרך נציגו הנבחר עלי אדמות – עם ישראל, ומגשימה את תכלית בריאת העולמות.

הערות שוליים

© הרב ישי באב"ד, ירושלים תובב"א, תשס"ה. כל הזכויות שמורות.