הלכות סנהדרין לרמב"ם, פרק שישי

 שיתוף 

'"`UNIQ--named-00000000-QINU`"'א כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויין והידועין כגון דינין המפורשין במשנה או בתלמוד חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה מקודם ודנין בו כהלכה: ואם אי אפשר להחזיר, כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהיה אלם או שטמא דבר הטהור או שהורה בכשרה שהיא טרפה והאכילה לכלבים וכיוצא בזה הרי זה, פטור מלשלם. אף על פי שגרם להזק לא נתכוון להזיק:

'"`UNIQ--named-00000001-QINU`"'ב טעה בשקול הדעת כגון דבר שהוא מחלוקת תנאין או אמוראין ולא נפסקה הלכה כאחד מהן בפירוש ועשה כאחד מהן ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר. אם היה זה הדיין מומחה ונוטל רשות מראש גלות, או שלא היה נוטל רשות אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהן, הואיל והוא מומחה חוזר הדין. ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם: אחד הנוטל רשות מראש גלות או הנוטל רשות מבית דין של ישראל בארץ ישראל אבל לא בחוצה לארץ כמו שביארנו:

'"`UNIQ--named-00000002-QINU`"'ג היה הטועה מומחה בית דין ולא נטל רשות ולא קבלו אותו בעלי דינין עליהן, או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהן לדון להן כדין. וטעה בשקול הדעת. אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו, אם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין. ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו:

'"`UNIQ--named-00000003-QINU`"'ד אבל מי שאינו מומחה ולא קבלו אותו בעלי דינין אף על פי שנטל רשות הרי זה בכלל בעלי זרוע ואינו בכלל הדיינין. לפיכך אין דיניו דין בין טעה בין לא טעה וכל אחד מבעלי דינין אם רצה חוזר ודן בפני בית דין: ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה. ואם אין לו להחזיר או שטמא או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק. שזה מתכוין להזיק הוא:

'"`UNIQ--named-00000004-QINU`"'ה דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואחר כך ידע שאינו בן שבועה, אף על פי שקנו מידו על הפשרה אינה כלום שלא קבל עליו ליתן לו או למחול לו אלא כדי שיפטר משבועה שחייבו בה הטועה וכל קנין בטעות חוזר וכן כל כיוצא בזה:

'"`UNIQ--named-00000005-QINU`"'ו שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נידון כאן ואחד אומר נעלה לבית דין הגדול שמא יטעו אלו הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין כופין אותו ודן בעירו. ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבים ונותנין לו ואחר כך מוציאין ממנו. ואם הוצרך דבר לשאול מבית דין הגדול שבירושלים כותבים ושולחין ושואלין ודנין להם בעירם כפי מה שיבוא בכתב בית דין הגדול:

'"`UNIQ--named-00000006-QINU`"'ז במה דברים אמורים בשאר הדינין שזה טוען וזה טוען או השאמר המלוה נידון כאן והלווה אומר נלך לבית דין הגדול. אבל אם אמר המלוה נלך לבית דין הגדול כופין את הלווה ועולה עמו, שנאמר עבד לווה לאיש מלוה: וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עמו. וכן כל כיוצא בזה:

'"`UNIQ--named-00000007-QINU`"'ח במה דברים אמורים כשהיו שם עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה. אבל טענה ריקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומו ונפטר:

'"`UNIQ--named-00000008-QINU`"'ט וכן הדין בזמן הזה שאין שם בית דין גדול אבל יש מקומות שיש בהן חכמים גדולים מומחין לרבים ומקומות שיש בהן תלמידים שאינן כמותן. אם אמר המלוה נלך למקום פלוני שבארצו לפני פלוני הגדול ונידון לפניו בדין זה, שכופין את הלווה והולך עמו, וכן היו מעשים בספרד בכל יום:

הערות שוליים

© 2008, hareidi.org. הטקסט הוא גרסה חדשה. מבוססת על השוואה בין שלושה גירסאות מודרניות. הטקסט מוגש בכפוף ל־ GNU Free Documentation License