הלכות סנהדרין לרמב"ם, פרק רביעי

 שיתוף 

'"`UNIQ--named-00000000-QINU`"'א אחד בית דין הגדול או סנהדרי קטנה או בית דין של שלשה צריכין שיהיה כל. אחד מהן סמוך מפי סמוך, ומשה רבנו סמך יהושע ביד שנאמר ויסמך את ידיו עליו ויצוהו: וכן השבעים זקנים משה רבנו סמכם ושרת עליהן שכינה, ואותן הזקנים סמכו לאחרים והאחרים לאחרים ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע עד בית דינו של משה רבנו. ואחד הנסמך מפי הנשיא או מפי אחד מן הסמוכין אפילו לא היה אותו הסמוך בסנהדרי מעולם:

'"`UNIQ--named-00000001-QINU`"'ב וכיצד היא הסמיכה לדורות. לא שיסמכו ידיהן על ראש הזקן אלא שקורין לו רבי ואומרין לו הרי אתה סמוך ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות:

'"`UNIQ--named-00000002-QINU`"'ג ואין סומכין סמיכה זו שהיא מנוי הזקנים לדיינות אלא בשלשה והוא שיהיה האחד מהן סמוך מפי אחרים כמו שביארנו:

'"`UNIQ--named-00000003-QINU`"'ד אין קרוי אלהים אלא בית דין שנסמכן בארץ ישראל בלבד והם האנשים החכמים הראויין לדון שבדקו אותן בית דין של ארץ ישראל והמחו אותן וסמכו אותן:

'"`UNIQ--named-00000004-QINU`"'ה בראשונה היה כל מי שנסמך סומך תלמידיו, וחכמים חלקו כבוד לבית הלל הזקן והתקינו שלא יהיה אדם נסמך אלא ברשות הנשיא. ושלא יהיה הנשיא סומך אלא אם כן היה אב בית דין עמו, ולא יהיה אב בית דין סומך אלא אם כן היה הנשיא עמו. אבל שאר החבורה יש לכל אחד מהם לסמוך ברשות הנשיא. והוא שיהיו שנים עמו. שהסמיכה אינה בפחות משלשה:

'"`UNIQ--named-00000005-QINU`"'ו אין סומכין זקנים בחוצה לארץ ואף על פי שאלו הסומכין נסמכו בארץ. אפילו היו הסומכין בארץ והנסמך חוצה לארץ אין סומכין, ואין צריך לומר אם היו הסומכין בחוצה לארץ והנסמכין בארץ. היו שניהם בארץ סומכין אותו אף על פי שאינו עם הסמוכין במקום אחד, אלא שולחין לו או כותבין לו שהוא סמוך ונותנין לו רשות לדון דיני קנסות הואיל ושניהם בארץ. וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה:

'"`UNIQ--named-00000006-QINU`"'ז יש לסומכין לסמוך אפילו מאה בפעם אחת, ודוד המלך סמך שלשים אלף ביום אחד:

'"`UNIQ--named-00000007-QINU`"'ח ויש להן למנות כל מה שירצו לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים: כיצד חכם מופלא שראוי להורות בהכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון: לא להורות באיסור והתר, או יתנו לו רשות להורות באיסור והתר, לא לדון דיני ממונות. או יתנו לו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות. או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומן. או יתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד או לראות כתמים. וכן כל כיוצא בהן:

'"`UNIQ--named-00000008-QINU`"'ט וכן יש לסומכין ליתן רשות עד זמן ולומר לנסמך יש לך רשות לדון או להורות עד שיבא הנשיא לכאן, או כל זמן שאין את עמנו במדינה וכן כל כיוצא בזה:

'"`UNIQ--named-00000009-QINU`"'י חכם מופלא שהוא סומה בעינו אחת אף על פי שהוא ראוי לדיני ממונות אין סומכין אותו לדיני ממונות מפני שאינו ראוי לכל הדברים. וכן כל כיוצא בזה:

'"`UNIQ--named-0000000A-QINU`"'יא הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה ואחר כך יעשה הוא והשבעים בית דין הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים: נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותן הרי אלו סמוכין ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן. ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין. והדבר צריך הכרע:

'"`UNIQ--named-0000000B-QINU`"'יב בית דין שנסמכו בארץ ישראל ויצאו לחוצה לארץ הרי הם דנים דיני קנסות בחוצה לארץ כדרך שדנין בארץ, שסנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ והוא שיהיו סמוכים בארץ:

'"`UNIQ--named-0000000C-QINU`"'יג ראשי גליות שבבבל במקום מלך הן עומדים, ויש להן לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהן בין רצו בין לא רצו. שנאמר לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל:

'"`UNIQ--named-0000000D-QINU`"'יד וכל דיין הראוי לדון שנתן לו ראש גלות רשות יש לו לדון בכל העולם אף על פי שלא רצו בעלי דינין בין בארץ בין בחוצה לארץ. אף על פי שאינו דן דיני קנסות: וכל דיין הראוי לדון שנתנו לו בית דין שבארץ ישראל רשות לדון יש לו לדון בכל ארץ ישראל ובעיירות העומדות על הגבולין אף על פי שלא רצו בעלי דינין. אבל בחוצה לארץ אין רשותן מועלת לו לכוף את בעלי דינין. אף על פי שיש לו לדון דיני קנסות בחוצה לארץ אינו דן אלא למי שרצה לדון אצלו, אבל לכוף את בעלי דינין ולדון להם אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גלות:

'"`UNIQ--named-0000000E-QINU`"'טו מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע או מפני שאינו הגון שעבר ראש גלות ונתן לו רשות או שטעו בית דין ונתנו לו רשות אין הרשות מועלת לו כלום עד שיהיה ראוי, שהמקדיש בעל מום למזבח אין קדושה חלה עליו:

הערות שוליים

'"`UNIQ--named-00000010-QINU`"'א כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויין והידועין כגון דינין המפורשין במשנה או בתלמוד חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה מקודם ודנין בו כהלכה: ואם אי אפשר להחזיר, כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהיה אלם או שטמא דבר הטהור או שהורה בכשרה שהיא טרפה והאכילה לכלבים וכיוצא בזה הרי זה, פטור מלשלם. אף על פי שגרם להזק לא נתכוון להזיק:

'"`UNIQ--named-00000011-QINU`"'ב טעה בשקול הדעת כגון דבר שהוא מחלוקת תנאין או אמוראין ולא נפסקה הלכה כאחד מהן בפירוש ועשה כאחד מהן ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר. אם היה זה הדיין מומחה ונוטל רשות מראש גלות, או שלא היה נוטל רשות אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהן, הואיל והוא מומחה חוזר הדין. ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם: אחד הנוטל רשות מראש גלות או הנוטל רשות מבית דין של ישראל בארץ ישראל אבל לא בחוצה לארץ כמו שביארנו:

'"`UNIQ--named-00000012-QINU`"'ג היה הטועה מומחה בית דין ולא נטל רשות ולא קבלו אותו בעלי דינין עליהן, או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהן לדון להן כדין. וטעה בשקול הדעת. אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו, אם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין. ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו:

'"`UNIQ--named-00000013-QINU`"'ד אבל מי שאינו מומחה ולא קבלו אותו בעלי דינין אף על פי שנטל רשות הרי זה בכלל בעלי זרוע ואינו בכלל הדיינין. לפיכך אין דיניו דין בין טעה בין לא טעה וכל אחד מבעלי דינין אם רצה חוזר ודן בפני בית דין: ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה. ואם אין לו להחזיר או שטמא או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק. שזה מתכוין להזיק הוא:

'"`UNIQ--named-00000014-QINU`"'ה דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואחר כך ידע שאינו בן שבועה, אף על פי שקנו מידו על הפשרה אינה כלום שלא קבל עליו ליתן לו או למחול לו אלא כדי שיפטר משבועה שחייבו בה הטועה וכל קנין בטעות חוזר וכן כל כיוצא בזה:

'"`UNIQ--named-00000015-QINU`"'ו שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נידון כאן ואחד אומר נעלה לבית דין הגדול שמא יטעו אלו הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין כופין אותו ודן בעירו. ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבים ונותנין לו ואחר כך מוציאין ממנו. ואם הוצרך דבר לשאול מבית דין הגדול שבירושלים כותבים ושולחין ושואלין ודנין להם בעירם כפי מה שיבוא בכתב בית דין הגדול:

'"`UNIQ--named-00000016-QINU`"'ז במה דברים אמורים בשאר הדינין שזה טוען וזה טוען או השאמר המלוה נידון כאן והלווה אומר נלך לבית דין הגדול. אבל אם אמר המלוה נלך לבית דין הגדול כופין את הלווה ועולה עמו, שנאמר עבד לווה לאיש מלוה: וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עמו. וכן כל כיוצא בזה:

'"`UNIQ--named-00000017-QINU`"'ח במה דברים אמורים כשהיו שם עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה. אבל טענה ריקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומו ונפטר:

'"`UNIQ--named-00000018-QINU`"'ט וכן הדין בזמן הזה שאין שם בית דין גדול אבל יש מקומות שיש בהן חכמים גדולים מומחין לרבים ומקומות שיש בהן תלמידים שאינן כמותן. אם אמר המלוה נלך למקום פלוני שבארצו לפני פלוני הגדול ונידון לפניו בדין זה, שכופין את הלווה והולך עמו, וכן היו מעשים בספרד בכל יום:

הערות שוליים

© 2008, hareidi.org. הטקסט הוא גרסה חדשה. מבוססת על השוואה בין שלושה גירסאות מודרניות. הטקסט מוגש בכפוף ל־ GNU Free Documentation License