הסנהדרין הסמכות והחידוש, פרק שלישי

פרק שלישי - מצוות "לא תסור" – גדריה ומשמעותה

בספר דברים, פרשת שופטים, נאמר:

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'... וּבָאת... וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט... וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (יז,ח-יא).

בפרשייה זו מונחים יסודות סמכות הסנהדרין:

המצווה לנהוג "על פי התורה אשר יורוך" – מצוות עשה, והאיסור לסור "מן הדבר אשר יגידו לך" – מצוות לא תעשה.

הרמב"ם בהלכות ממרים, פרק א, סיכם את הנלמד מפסוקים אלו:

הלכה א: "בית דין הגדול שבירושלים – הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהם הבטיחה תורה [=סמכה עליהם בפירוש מצוותיה], שנאמר: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" – זו מצות עשה.

וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו, חייב לסמוך מעשה הדת עליהם ולהשען עליהם" [=בפירוש דברי התורה].

הלכה ב: "כל מי שאינו עושה כהוראתם – עובר בלא תעשה, שנאמר: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל"... אחד דברים שלמדו אותם מפי השמועה [איש מפי איש עד משה רבינו בסיני] – והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן... ואחד דברים שעשאום סייג [=גדר] לתורה, ולפי מה שהשעה צריכה, והן: הגזרות והתקנות והמנהגות. כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים, מצות עשה לשמוע להם, והעובר על כל אחד מהם – עובר בלא תעשה.

הרי הוא אומר: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" – אלו התקנות והגזרות והמנהגות שיורו בהם לרבים, כדי לחזק הדת ולתקן העולם. "וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ" – אלו דברים שילמדו אותם מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן. "מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ" – זו קבלה שקבלו איש מפי איש".

דברי הרמב"ם הללו הם בסיס ויסוד לבירורים שלהלן.

תחומי סמכות הסנהדרין

בדברי הרמב"ם המצוטטים לעיל מבואר שסמכות הסנהדרין להורות, להכריע ולפסוק, וכן האיסור להמרות דבריהם, אינו מצטמצם רק ל"דברים שלמדו אותן מפי השמועה... דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן", אלא גם בעניינים "שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והן הגזירות והתקנות והמנהגות... שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם".

את דברי הרמב"ם האלה תקף הרמב"ן. בהערותיו ל"ספר המצוות" בשורש הראשון, האריך להשיג על דברי הרמב"ם, ולדעתו האיסור להמרות דברי חכמים מצומצם רק למה שדרשו בפשט הכתובים, או דברים שנמסרו להם מפי השמועה, או מה שדרשו בי"ג מידות, אך לא ביחס לתקנות ולסייגים.

בעקבות מחלוקת יסודית זו בין הרמב"ם לרמב"ן, התעורר דיון רחב בספרות ההלכה ובדברי גדולי האחרונים ("קרית ספר" למבי"ט, "לחם משנה", "קנאת סופרים", "שערי יושר" ועוד), והוצעו הדברים דלהלן במגמה לצמצם את המחלוקת ביניהם: הרמב"ם ואף הרמב"ן מודים שאסור לחלוק, מחלוקת עקרונית, על סמכותם של חכמים, ואיסור זה הוא מן התורה. וְאולם העובר על דברי חכמים – כגון: גזרות, תקנות ומנהגות – כלומר, אינו מקיים אותם אך לא מתוך מחלוקת על סמכותם, לדעת הרמב"ם – עובר על איסור דאורייתא, ואילו לשיטת הרמב"ן אינו עובר על איסור דאורייתא.

כלומר, במצוות "לא תסור" קיים – לדעת כולם – האיסור לחלוק על דברי חכמים, או להורות שלא לעשות כדבריהם. וְאולם מי שעובר על דבר אחד מדבריהם – גם כשהוא עושה זאת במזיד – "כיון שאינו חולק לומר שאינו אמת מה שציוו חכמים... אינו עובר על לאו זה".

הבחנה וחילוק זה ממחישים היטב את הסמכות העליונה שהתורה נתנה לחכמים, שגם בתחום מקוריותם, דהיינו בתקנותיהם וסייגיהם – סמכותם כסמכות מצוות התורה, ואסור – מתוקף התורה – לחלוק על דבריהם מחלוקת בסיסית.

האם יש משמעות למקום מושב הסנהדרין לעניין סמכותם?

בתורה נאמר, כאמור בראש הפרק, "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים יז,ח). פסוק זה מתייחס במפורש אל מקום ישיבת הסנהדרין בלשכת הגזית שבמקדש (ראה דברי רש"י עה"פ ובסנהדרין פז,א). משמע שאין תוקף לכל סמכות אחרת שאין מקומה במקדש ומן המקדש.

ההיגיון שבקביעה זו של התורה הוא ברור: רק לסנהדרין היושבת במקדש – במקום הקדוש ביותר לעם היהודי, מקום השראת השכינה התמידי והנצחי – יש תוקף לפרש, להכריע ולחדש, ואסור לחלוק על דבריהם וחייבים אנו לציית להוראותיהם. וכדברי חז"ל: מלמד שהמקום גורם (סנהדרין יד,ב). ובספרי (נאמר על הפסוק): "אילו ואילו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, שנאמר: "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ".

רעיון זה מוסבר בדברי הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" לתורה (שם י):

"וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ... מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'". כפל הכתוב דברים הללו להגיד הטעם על זה, לא משום שמסתמא המה גדולי תורה יותר מהחולקים, דזה הטעם לחוד יש עדיין מקום להרהר ולומר כי חכמתי יותר, אבל יש לדעת דהמקום הנבחר מסייע הרבה להוציא אור הלכה לאמת".

ולכאורה כך גם דעתו של הרמב"ם – שאת דבריו ציטטנו לעיל: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה" וכו'. ואמנם כך גם הבינו בדבריו גדולי האחרונים (רדב"ז, "לחם יהודה", "כנסת הגדולה", "לב שמח", "מרגניתא טבא", "מנחת חינוך" ועוד).

---

וְאולם ב"ספרי" נדרשת המילה "ובאת" (דברים שם ט) – "לרבות בית דין שביבנה". כלומר, גם לבית הדין שביבנה – דהיינו בית דינו של רבן יוחנן בן זכאי והנשיאים שלאחריו – יש אותה סמכות כשל בית הדין שישב בלשכת הגזית.

פירוש לדברי ה"ספרי" הללו כתב רבי דוד פרדו בפירושו הגדול ל"ספרי":

"ואף על גב דעיקר קרא בבית דין הגדול שבלשכת הגזית משתעי, מכל מקום מדשני קרא בדבוריה ונקט "ובאת", ולא נקט בלשון עלייה ["ועלית"] כמו אידך... מזה למדו דאפילו אם גלו בית דין הגדול ממקומן בענין דלא שייך בהו לשון עליה [וכגון ביבנה], אפילו הכי חייבין לשמוע להן".

---

מקור הטעון בירור הוא דברי בעל השאילתות (משפטים נ"ח, ובמהדורת מירסקי ס"ו) המרחיבים, לכאורה, את מקור הסמכות מעבר לבית הדין שבלשכת הגזית שביבנה. וכך נאמר בשאילתות (ונראה שהלשון הוא לשון ברייתא):

"אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כתבת בתורתך: "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ", הרי בזמן שבית המקדש קיים, ובזמן שאין בית המקדש קיים – מי ישפוט בין עמך ישראל? אמר לו: בעלי תורה, דהכי כתיב: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ".

כוונת בעל השאילתות היא לכאורה, שלאחר חורבן בית המקדש וירידתה של הסנהדרין מהר הבית, עובר מקור הסמכות לחכמים שבכל דור, לאותם המוגדרים "בעלי תורה", דהיינו גדולי ישראל !

הבנה זו בדברי בעל השאילתות נוגדת את פשט הכתובים, ואף את דברי ה"ספרי" שהרחיב אמנם את הסמכות גם לבית הדין הגדול שביבנה וכדוגמתו, אך לא מעבר לכך. ועל כן – כדי לסייג את דברי בעל השאילתות – הפליא להסביר את דבריהם הנצי"ב, בפירושו "העמק שאלה" לשאילתות, וכך כתב:

"אמר משה לפני המקום יתברך, בזמן שלא יהיה המקום אשר יבחר ה' קיים – מה יעשו? ואמר לו: "עַל פִּי הַתּוֹרָה" וגו', נמצא דבזמן שבית המקדש קיים, מה שיאמרו הסנהדרין, אפילו שלא בהוכחה מכללי התורה – ישמעו, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים, דוקא על פי התורה". [ואז, חייבים החכמים להצביע על מקור החידוש וההוראה – מהיכן נלמד, "מהיכן דנתוני".]

כלומר – כך נראה לעניות דעתי להסביר את דבריו – רק כשבית המקדש קיים, וּמושב הסנהדרין בלשכת הגזית בהר הבית, יש סמכות לסנהדרין, לבית הדין הגדול, לחדש ולהורות גם ללא כל "הוכחה מכללי התורה", שהרי המקום גורם שתהיה סייעתא דשמיא להורות כהלכה. וְאולם לאחר חורבן בית המקדש ובאין סנהדרין, מקור הסמכות חוזר אל הבנת התורה "על פי התורה", דהיינו על פי הבנתה מתוך עיון והעמקה, ללא כל מקור סמכות שמימי לגדולי התורה ולומדיה, המכריעים בדיניה כפי הבנתם.

משמעותם של דברים אלו היא, שאין בדברי "בעל השאילתות" הרחבה והעברה של מקור הסמכות מן הסנהדרין לחכמים שבכל הדורות, אלא הגדרת אופי לימודם והבנתם של החכמים את התורה, ומקור ההרשאה להבין ולהורות על פי הבנתם. דברים אלו לומד "בעל השאילתות" מדברי הכתוב – "על פי התורה אשר יורוך". וְאולם לגיטמיות זו של הבנת דברי התורה וההכרעה בהלכותיה, אין בה לחייב את העם לציית לדבריהם או לאסור מחלוקת על דבריהם, שהרי כאמור המקום גורם.

ואמנם כך בדיוק התנהלו חכמי ישראל מאז שפסקה הסנהדרין לפעול – הם העמיקו בהבנת התורה ובספרות חז"ל, הסיקו מסקנות הלכתיות כפי שהתבקש מלימודם, נחלקו עם חכמי דורם ועם חכמי הדורות שקדמו להם, והותירו לנו ספרות מגוונת של אין סוף דעות, מהן זהות ומהן מנוגדות ואף קוטביות.

על אופי זה של חיות ההלכה אומר "בעל השאילתות": זו כוונת התורה בדבריה "על פי התורה אשר יורוך", זהו אופיה של התורה לאחר שפסקה הסנהדרין לפעול.

הראיה הגדולה ביותר נגד הניסיון להסיק מדברי "בעל השאילתות" הרחבת מקור הסמכות לתורתם של גדולי הדורות, היא עצם הדבר שלא מצאנו שגדולי הדורות, או תלמידיהם, הצביעו על תורתם כממשיכה את סמכות הסנהדרין ואת החובה התורנית להישמע להם.

ביטוי לגישה זו, בניסוח ברור, מצאתי בפסק דין של בית הדין הגדול לערעורים (תיק 520 / תשכ"ו):

"אין כל יסוד ושורש בדיני התורה לפיו יטלו חכמים סמכות לעצמם לומר שפסקיהם ופירושיהם בתורה מחייב חכמים אחרים לפסוק כוותייהו, גם אם אלו פליגי עלייהו בזה. הדין של: "ועשית ככל אשר יורוך"... נאמר רק על סנהדרין גדולה של שבעים ושנים חכמים סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו, והם יושבים דוקא בלשכת הגזית, סמוך למזבח בבית המקדש, או על הוראות של כל חכמי הדור ביחד, כמו בזמן הגמרא... אולם מעולם לא מצאנו ולא שמענו שמישהו מרבותינו גדולי הדורות כולם... יתיימר להורות לאחרים שיפסקו דוקא כפי דעתם. ואדרבא, את ההפך מזה מצאנו וראינו בספריהם..." (הדברים צוטטו בספרו של מ. אלון: "המשפט העברי", מהדורת תשמ"ח, עמוד 1523).

---

גישה זו המאפיינת את מקורות חז"ל (למעט מקורות בודדים) ואת הזרם המרכזי בהגות היהודית, שונה מן המגמה שנתנו לנושא זה מקצת מגדולי ההלכה בתקופת הראשונים וַחכמים והוגים בני דורנו, שהרחיבו והחילו את הסמכות של הסנהדרין עד למסגרות תורניות בימינו.

בספר החינוך, במצווה תצ"ה, העוסקת במצווה לשמוע לדברי בית הדין הגדול, כותב המחבר:

"ונוהגת מצוה זו בזמן שבית דין הגדול בירושלים... ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר, החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו".

ובמצווה תצ"ו, העוסקת באיסור להמרות את הוראות בית הדין הגדול, כתב המחבר:

"... ולענין החיוב, עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו, נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות".

גם הר"ן בדרשותיו, בדרוש השביעי, כתב:

"... הרי שנתן רשות לחכמי הדורות להכריע במחלוקת החכמים כפי הנראה להם, ואף אם יהיו הקדומים מהם גדולים מהם ורבים מהם, ונצטוינו לילך אחר הסכמתם..." [ואולם ראה מה שכתב בתחילת הדרוש הי"ב, וצ"ע].

ומתקופת הראשונים לחכמי דורנו.

הרב שאול ישראלי זצ"ל (שכיהן כחבר בית הדין הגדול לערעורים), עסק בבירור מקור סמכותה של הרבנות הראשית והגיע למסקנה זו:

"והנה הרבנות הראשית קבלוה עליהם רוב הציבור שבארץ ישראל בתור רבותיהם... נמצא שהרבנות הראשית יש לה בכל מקום שבארץ ישראל תוקף של מרא דאתרא... ואין להורות נגד פסק שלהם, ואין לפרסם להלכה למעשה דעה שהיא מנוגדת לפסק הלכה שלהם..." (עמוד הימיני סימן ו').

גישה זו, מחפשת לגיטימציה לסמכות הלכתית למוסדות הרבנות הרשמיים. וְאולם, כאמור, הדעה המקובלת היא שמצוות "לא תסור" חלה רק על הוראות בית הדין הגדול, בין שהוא בירושלים (בזמן המקדש), ובין שהוא בכל מקום בארץ ישראל (וכדברי הספרי), אך לא מעבר לכך.

חובת הציות – ימין ושמאל

התורה מצווה אותנו לשמוע לדברי חכמים המפרשים את התורה, ומזהירה אותנו – "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".

רש"י, בפירושו לפסוק זה, כותב:

"ימין ושמאל – אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין – ימין, ועל שמאל – שמאל" ("ספרי" על הפסוק).

בספר "החינוך", ביאר ונימק את עוצמת סמכותם של הסנהדרין, גם כשהם טועים:

"אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – לא תסור ממצותם, כלומר, שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים – אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם [!], וטוב לסבול טעות אחד, ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת, וחלוק לב העם, והפסד האומה לגמרי..." (מצוה תצ"ו).

וגם הר"ן בדרשותיו, דרוש י"א, כתב:

"ובא בקבלת רבותינו ז"ל: אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. כלומר, אפילו ברור לך הדבר שאין האמת כדברי הוראת הסנהדרין, אף על פי כן שמע אליהם, כי כן ציוה ה' יתברך שננהוג בדרכי התורה ומצותיה, כפי מה שיכריעו הם, יסכימו לאמת או לא יסכימו.

וזה כענין רבי יהושע עם רבן גמליאל שציוהו רבן גמליאל שיבוא במעותיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו (של ר' יהושע), וכן עשה. שאחר שה' יתברך מסר ההכרעה אליהם, מה שיסכימו הם – הוא מה שציוה ה' יתברך בדבר ההוא.

ועל זה אנו בטוחים במצות התורה ובמשפטיה שאנו מקיימים רצון ה' יתברך – כל זמן שנסמוך על מה שיסכימו בהם גדולי הדור".

ועוד כתב בהמשך הדרוש:

"כן הענין כשיימשך האדם אחרי מצות הסנהדרין, גם כי ישגו ויורו בדבר האסור שהוא מותר, הימשכו אחר עצתם והיותו נמשך לדבריהם – יסיר מנפשו כל אותו רוע שהיה ראוי שיתיילד מצד אכילת הדבר האסור ההוא, ולכן ציותה התורה ואמרה: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".

גישה זו, המעצימה את סמכותה של הסנהדרין גם כשהם טועים בדינם, והמבטיחה מניעת נזק לנוהגים בהוראתם המוטעית, מנומקת היטב בדברי בעל ספר "החינוך": "טוב לסבול טעות אחד... ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו...".

וְאולם קיימת גם גישה אחרת בפירושם של דברי חז"ל, הנסמכת על גירסא אחרת ב"ספרי" ועל דברי חז"ל בירושלמי.

על פי גירסת הגר"א ב"ספרי" יש לגרוס כך:

"ימין ושמאל, אפילו נראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל – שמע להם".

כלומר, "שנדמה לך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כבין ימינך ושמאלך – תעשה כמצותם" (עמק הנצי"ב).

דהיינו, המצווה לציית לדברי חכמים אינה אם ברור לך שהם טועים, אלא כ"שנדמה לך שהם טועים".

וכן כותב במפורש הרמב"ן (עה"פ):

"וענינו, אפילו שתחשוב בלבך שהם טועים... תעשה כמצותם... ועל משמעות דעתם נתן לי התורה... אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן כשיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו, ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו, מן הטעות ומן המכשול".

גם רבי יהודה הלוי בספר ה"כוזרי" (ג,מא), כתב שלא יתכן ש"תעבור עליהם הטעות, לחכמתם הרחבה הירושה והטבעית הקנויה, כאשר קבלו, כי הסנהדרין היו מצווין לדעת כל החכמות".

גישה זו של הרמב"ן, שהטעות אצל הסנהדרין היא טעות מדומה ולא אמיתית, שהרי "רוח ה' על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול", וכן דברי הכוזרי, שלרוב חכמתם לא תיתכן טעות בדבריהם והוראתם, מקורה – ככל הנראה – בדברי הירושלמי (הוריות פ"א ה"א):

"יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, תשמע להם? תלמוד לומר: ללכת ימין ושמאל" !

פירוש הפסוק לפי הירושלמי: לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך – ללכת ימין ושמאל. כלומר, אם יאמרו לך ללכת לימין (שהיא הדרך האמיתית) – תלך, ואם יאמרו לך ללכת לשמאל (והיא הדרך האמיתית) – תלך, אבל לא שיטעו ותלך עפ"י טעותם !

הירושלמי דוחה כל אפשרות להבין את הפסוק כהוראה לשמוע לדברי חכמים האומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין (כפי שלכאורה ניתן להבין מן הכתוב), ולדעתו כוונת הפסוק היא פשוטה יותר: קיים איסור לסור מדברי חכמים, בין כשהם אומרים ללכת לימין, ובין כשהם אומרים ללכת לשמאל, אך לא כשהימין הוא מנוגד לשמאל, והשמאל הוא מנוגד לימין.

קיימות אפוא שתי גישות לכאורה. האחת מעניקה לסנהדרין סמכות ללא גבולות, גם כאשר הם טועים, ואילו האחרת מצמצמת את גבולות סמכות הסנהדרין רק להיותם מכוונים אל האמת, "אבל אם באמת אומרים על ימין שהוא שמאל, כגון שמתירים את החֵלב ואת העריות, בודאי אסור לשמוע להם" ! (תורה תמימה עה"פ).

---

גישת פשרה בין קצוות אלו מצויה בדברי אחדים מגדולי ישראל. ונצטט את דברי רבי יצחק ערמא בספרו "עקידת יצחק" (פרשת יתרו שער מג), המבדיל בין האמת הכללית לבין האמת הפרטית. כאשר לחכמים ניתנה האפשרות להורות כנגד האמת הכללית, אם המקרה הספציפי העומד לפניהם לדיון מורה להם כן. כלומר, "שמאל" ו"ימין" הם "מושגים יחסיים ולא מוחלטים".

"כי אותו דין שיאמרו, אף על פי שיצאו משורת הדין הכולל – הוא האמת העצמי מצד הענין ההוא החלקי, וזהו שאמרו ז"ל: אף על פי שיאמרו לך על ימין שמאל, או על שמאל ימין".

---

התורה העניקה סמכות מופלגת לפסיקתם של חכמים. וְאולם אם נמצאה טעות בהוראתם, נחלקו גדולי ישראל אם מצווה לעשות כהוראתם אם לאו. על כל פנים, פעמים רבות הרשות בידם להורות שלא כהלכה, אם הנדון העומד לפניהם – מתוך ראייתם הכוללת – מחייב להורות אחרת מהמקובל, "וכמו שאמרו (יבמות צ,ב): לא שהדין כך, אלא שהשעה צריכה לכך, כלומר לא שהדין הכולל הוא כך, אלא שזה [המקרה] הפרטי, לפי צורך שאלתו הוא כך" (הר"י עראמה שם).

© הרב ישי באב"ד, ירושלים תובב"א, תשס"ה. כל הזכויות שמורות.