הצגת המקור של הסנהדרין הסמכות והחידוש, פרק חמישי

פרק חמישי - דגמים לסמכות תורנית בדורנו

כהמשך לפרק הקודם, ננתח ונבהיר בפרק זה את מקור סמכותן של שתי פונקציות המשמשות מקור לסמכות בימינו. אין בסקירה זו כדי לדון במקור סמכותן מבחינה הלכתית, אלא מבחינה רעיונית השקפתית. עיון זה חשוב הוא להבנת תהליך היווצרות סמכות בעידן שבו ריבוי מקורות הסמכות, וביזור מרכזי כוח קטנים בכל מקום הוא ממאפייניו, והתורה נעשית לדאבוננו ולצערנו ככמה תורות.
 
==גדולי תורה==

בכל הדורות שלאחר תקופת התנ"ך עמדה דמות גדולי התורה בראש ההירארכיה המשפיעה. בספרות חז"ל ישנם תיאורים רבים המתארים את גדולתם של גדולי התורה ואת היקף ידיעתם. כן בתקופת הראשונים, אנו מוצאים התייחסות של הערכה והתבטלות מפני ראשונים קודמים: הרמב"ן לרי"ף, הרשב"א לרמב"ן, רבינו יונה לרמב"ם ועוד. תופעה זו בולטת בתקופת האחרונים המהללים ומעריצים את הראשונים ואת החכמים שקדמו להם, המשמשים להם ולתורתם בסיס איתן וכר נרחב לחידוש ויצירה.

תופעה זו אין היא נעדרת מדורנו, שבו חכמי הדור הקודם הם מורי דרך לחכמי דורנו.

מה הוא סוד הקסם המעמיד את גדולי התורה בראש סולם ההשפעה? מה מצוי בגדולי התורה המעמיד אותם בעיני הדורות שלאחריהם כמלאכים?

התשובה נמצאת, אולי, בעצם הגדרתם: "גדולי תורה" !

גדלות בתורה הבאה לידי ביטוי בעומק ובהיקף, בבחינת "עוקר הרים" ובבחינת "סיני", היא המעלה על נס את גדולי התורה, ומביאה לידי יראת הרוממות מהם את הבאים אחריהם.

ואולם מה טמון בגדלות בתורה המביא את מי שמודע לגדלותם ליחס זה של כבוד? מה מעורר השתאות והתבטלות בפני גדולתם?

אפשר לענות על שאלה זו מתוך הבחנה בין שני סוגי הגדולים. האחד – המצטיין בעמקות ובכוח מקוריות חידושיו, והאחר – המצטיין בבקיאות מדהימה בכל חלקי התורה. אמנם נכון הוא שחלוקה זו אין היא תמיד נכונה ומדויקת. שכן, על פי רוב, המצטיינים בבקיאות אינם נעדרי עמקות, והמצטיינים בעמקות לא חסרה להם בקיאות, ואולם באופן כללי ניתן לסווג ולחלק לשני סוגים של גדולים – העמקן והבקי.

גדלותו של החריף, זה שדבריו עמוקים ומקוריים, מדהימה את לומדיו. ניתוחיו את הסוגייה, בירורו את צדדיה, והעלאת תמצית הרעיון הטמון בה – זה שלא נראה לפני כן, וכעת אי אפשר בלעדיו – היא המעמידה את הגדול על נס, וגורמת לכל לומדיו ויודעיו להעמידו בראש ולכבד ולהעריך את תורתו ואישיותו. הערצה זו יוצרת ללא ספק מקור לסמכות. דמות הגדול משמשת מעתה מודל לחיקוי, ודבריו בכל תחום בעל השפעה, משמשים יסוד לבאים אחריו.

לא פחות מכן פועל הגדול המצטיין בבקיאותו המדהימה, זה שכל רז לא אניס ליה, זה השולט בכל מכמני התורה, זה המכיר, יודע ומשתמש בכל ספרות הראשונים והאחרונים. זה המביא ראיה לדבריו ממקורות נידחים שלא שזפתם עין. בקיאות המקיפה את התורה שבכתב ושבעל-פה, הידועה והידועה פחות. בקיאות המעמידה את בני דורו – וכל שכן את הדורות הבאים – בפני יראת הרוממות. שכן, אם חכם זה, גדול זה, לא נעלם ממנו דבר, הרי שהפרספקטיבה שלו שלמה יותר, וכשהוא פוסק או מכריע בנושא ציבורי או הלכתי – בוודאי עמדו לפניו כל המקורות, ומן הסתם הכרעתו מקיפה את כל הצדדים הרלוונטיים, וממילא אמיתית היא ! ומכאן מקור לסמכותו !

כשם שישנם גדולי תורה שתחום גדולתם הוא בקיאותם וחריפותם בלימוד התורה, כן ישנם גדולים שגדולתם מתאפיינת בצדקותם וחסידותם (אדמורי"ם, מקובלים וכיוצא באלה גדולי תורה). גם לגדולים אלו מרחב סמכות מסוים ומאופיין.

כך יוצרים סביבם גדולי תורה הילה של הערצה וכבוד, של יראה והערכה. ואמנם תופעה זו היא (כאמור בדברי המבוא) תנאי ובסיס להתפתחות התורה שבעל-פה, ויש בה רק מן החיובי והרצוי.

ואולם – וכאן ההסתייגות מעוגנת ברצון התורה – לא זו הדרך הרצויה והמומלצת לנו מפי הגבורה. דעת יחיד – ותהיה גדולתו אשר תהיה – ממשיכה להיות דעת יחיד. דעתו של הרמב"ם, עם כל גדולתו, היא דעת הרמב"ם בלבד, וכשהרא"ש והרי"ף חולקים עליו, הכריע מרן רבי יוסף קארו ב"שולחנו" כנגדו !<ref>וכך כתב מרן בהקדמתו לספרו הגדול "בית יוסף": "ועלה בדעתי לפסוק ההלכה ולהכריע בין הדעות השונות, כי זוהי התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד, אלא שראיתי שאם נבוא להכריע הדין בין הפוסקים על פי טענות וראיות תלמודיות, הרי התוספות והרמב"ן והרשב"א והר"ן ושאר פוסקים מלאים טענות וראיות לכל אחת מהדעות, ומי הוא זה יערב אל לבו להוסיף טענות וראיות, ואיזהו אשר ימלאנו לבו להכניס ראשו בין ההרים הגדולים ולהכריע ביניהם, יקצר מצע שכלינו אפילו להבין עומק דבריהם, ומכל שכן להתחכם עליהם... ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות ששלשת עמודי ההוראה אשר בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא הם הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, לזאת אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת, נפסוק הלכה כמותם, זולת מקצת מקומות שכל חכמי ישראל,או רובם, חולקים עליהם, ולכן פשט המנהג להיפך. ובמקום שאחד מן השלשה לא גילה דעתו בדין ההוא, ושני עמודי ההוראה חולקים, הנה לפנינו הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי והסמ"ג, אל מקום אשר יהיה שמה הרוח, רוח אלהין קדישין ללכת נלך, ואל הדעה אשר יטו רובם כן נפסוק הלכה".</ref>

התורה קבעה שרק מוסד המונה שבעים ואחד חכמים, הסנהדרין, בית הדין הגדול – הוא המוסד שהכרעותיו תקפות לדורות ולנצח. הוא המוסד שהכרעותיו הן ההמשך הלגיטימי של התורה שבעל פה ! הוא המוסד שלהכרעותיו יש תוקף כדברי ה' למשה בסיני, והוא עיקר התורה שבעל פה (כדברי הרמב"ם בהלכות ממרים פ"א ה"א).

על כן גדולתם של גדולי התורה והשפעתם לדורם ולדורות שלאחריהם, יפה היא כל זמן שאין באפשרותנו לחדש את הסנהדרין. ואולם ברגע שהסנהדרין תתחדש, תהיה לסנהדרין סמכות והשפעה מכוח נותן התורה, השפעה שתאפיל על כל מקור סמכות אחר.


==רבנים ודיינים==

בארץ ישראל מכהנים כיום מאות רבנים ודיינים מטעם מדינת ישראל ובמימונה. סמכותם של רבנים ודיינים אלו נובעת מכוח סמכותה של המדינה ושלטונה, ולאו דווקא מתוקף גדולתם האישית בתורה, שהרי כידוע, לחצים פוליטיים משפיעים לא פעם על בחירתם. המשמעות השלילית של מקור סמכות זה, באה לידי ביטוי בשני תחומים:

האחד – בהיותם מוגבלים לדון ולהורות רק בנושאים ספציפיים: כשרות ואישות. כאשר ובאשר לשאר תחומים, אין להם כל סמכות לדון ולהורות מטעמה של המדינה.

והאחר – עצם היותם מועסקים ומקבלים שכר מן המדינה, מגבילה אותם מבחינה חוקית להביע כל דעה הנוגדת את מדיניות הממשלה ואורחותיה. על כן אסור להם, לדוגמה, להביע כל דעה פוליטית בנושא ארץ ישראל, חילולי שבת בפרהסיה ובכיוצא באלה דעות. לכן, פשיטא, שרבנים ודיינים אלה יכולתם ואפשרות השפעתם מוגבלת בכל תחומי הפסיקה היהודית ובהבעת דעת התורה בכל נושא השנוי במחלוקת בציבוריות הישראלית.<ref>קובעי מדיניות זו מתעלמים מעצם הדבר שדעת תורה קשורה לכל נושא, התורה היא כולית, ולא רק לנושאים הלכתיים קלאסיים, ככשרות ואישות. וראה עוד לעיל בפרק שני בפסקאות א-ב.</ref> עובדה זו מצמצמת עד מאוד את מרחב השפעתם, וממילא גם את מעמדם בעיני הציבור. סמכותם, שהוגדרה וצומצמה על ידי החוק, פגעה פגיעה אנושה ביכולתם לבוא בציבור כדמויות משפיעות מבחינה רוחנית. גם בתקשורת – הכתובה והנשמעת – הם מוגדרים כפקידי ממשלה, והגדרה זו מובעת בפיהם ובקולמוסם מן ההיבט השלילי והלא פורמלי.

לפיכך מודל זה של סמכות רחוק מלהיות מודל אידיאלי, ואין הוא אלא חיקוי עלוב לסמכות רצויה הפועלת מכוח התורה בכל תחומי היהדות, בהלכה ובהשקפה.

&copy; הרב ישי באב"ד, ירושלים תובב"א, תשס"ה. כל הזכויות שמורות.

== הערות שוליים ==
<references />

[[קטגוריה:היסטוריה ועיון]]
[[קטגוריה:הסנהדרין הסמכות והחידוש]]