חידוש הסנהדרין בימינו, פרק אחת עשר

לתולדות חידוש הסמיכה בידי רבי יעקב בירב

מאורע היסטורי בעל רושם כביר היה מעשהו של רבי יעקב בירב, גדול חכמי ישראל בדור שלאחר גירוש ספרד, בחידוש סמיכה בישראל.

דבריו של הרמב"ם (הנזכרים פעמים מספר לעיל) על אפשרות חידוש הסמיכה, שימשו לו יסוד למעשהו. הייתה בו גדלות אישית שהתרוממה מעל לרובד שבו היו מצויים רוב חכמי ישראל, והוא ראה את ניצני גאולת ישראל הזורחים ומאירים את האופק. רעיון חידוש הסמיכה התגשם למעשה, גם בהסכמתם של גדולי חכמי דורו.

ואולם מסביב למעשה גדול זה פרצה מחלוקת, והגדול בחולקים על רבי יעקב בירב היה ראש רבני ירושלים בעת ההיא – רבי לוי בן חביב.

שיקולים הלכתיים ואישיים היו בלב סערת המחלוקת, ומעשה גדול זה של הר"י בירב – שהיה יכול לתרום תרומה משמעותית לזירוז גאולתן של ישראל – איבד כל משמעות, וכך ירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ונגנז בליבות הצופים והמייחלים לגאולתן של ישראל.

להלן נסקור בראשי פרקים בלבד את תולדות המחלוקת רבת ההוד והאופל.

עוד לפני שנת רח"צ (1538), שנת חידוש הסמיכה, מעיד רבי יעקב בירב ש"כל החכמים שראיתי, ובפרט אחר שבאתי למצרים, כולן היו מתאוים לעלות לארץ ישראל לעשותה"! אף הרלב"ח (רבי לוי בן חביב) מעיד על עצמו ש"היה מתאוה לכך בראשונה". ואולם בפועל, עד שנת רח"צ, לא עסקו בשאלה זו הלכה למעשה.

בשנת רח"צ החל רבי יעקב בירב לדון דיונים הלכתיים עם חכמי צפת באפשרות של חידוש הסמיכה, אין ספק שסמכותו הגדולה של הר"י בירב, ובמקביל האמונה התמימה שמעשה זה תורם תרומה כבירה לזירוז גאולתן של ישראל, עמדו לו לר"י בירב לשכנע את רבני צפת להצטרף אליו למעשה גדול זה. ואכן, הסכימו חכמי צפת להצטרף למהלך, וסמכו את רבי יעקב בירב לסמוך ראשון (=נשיא), ובכוחו היה מעתה לסמוך אחרים.

השליח, רבי שלמה חזן, יצא לירושלים להודיע על חידוש הסמיכה, ולקבל את הסכמת רבניה.

בשבת שבה שהה השליח בירושלים, כינס רבי יעקב בירב את כל קהילת יהודי צפת ודרש לפניהם על חידוש הסמיכה מן ההיבט ההלכתי. הדרוש עסק בעיקר ביישוב "כל הספקות שהסתפקו" בהן. וכך, אחת לאחת, הסביר רבי יעקב בירב את צדדי ההלכה ואת נימוקיה להכריע בחיוב חידוש הסמיכה.

בשורת חידוש הסמיכה הגיעה אמנם לירושלים, אך נתקלה בהתנגדות הרלב"ח ורבי משה די קאשטרו. רבי לוי בן חביב סירב להיות שותף בחבורת המוסמכים, ורבי משה קאשטרו פקפק בתוקפה. עובדה זו גרמה לכך שגם חלק מחכמי צפת החלו להטיל ספק בעצם תוקפו של חידוש הסמיכה, ומהם אף שחזרו בהם מחתימתם.

בעקבות התנגדות זו של חכמי ירושלים, אסף רבי יעקב בירב שוב את חכמי צפת, ושמקצת מאלו שנכחו בהסכמה ובאספה הראשונה לא חזרו והצטרפו, ושוב דנו בהיבטיה ההלכתיים של הסמיכה, ובנוסף לכך התעוררה גם מחלוקת באשר להסמכתם של עוד שניים. כך נמנעו מלסמוך, בשלב זה, שום אדם נוסף על הר"י בירב.

בינתיים שלחו רבי יוסף קארו ועוד כמה חכמים מצפת מכתב, "מעשה בית דין", לחכמי ירושלים, ושבו הודעה על אישור הסמיכה, ודברי מחאה על התנגדותם לחידוש הסמיכה.

בין לבין החלו הרלב"ח ורבי משה די קאשטרו להביא את טיעוניהם נגד חידוש הסמיכה בכתב, וכך הגיעו הדי הוויכוח לחכמים נוספים. טענותיהם של הרלב"ח ורבי משה די קאשטרו הגיעו לאזני הר"י בירב, ואף הוא החל לחבר את "אגרת הסמיכה". באיגרת זו הוא משיב על פקפוקיהם ההלכתיים של המתנגדים, כדי שכל קהל הרבנים ידע על צדדי המחלוקת ועל תשובותיו-נימוקיו של הר"י בירב למעשהו.

בלב המחלוקת, בתוך ימי הפולמוס, נאלץ הר"י בירב לעזוב את צפת, על ההכרח ביציאה זו הוא כותב:

"וסמכו לי אני הצעיר באלפי, יעקב בירב, ואחר שעברו כמו ב' או ג' חודשים, כמעט שח"ו היה קורא לי כמו שקרה לרבי יהודה בן בבא ז"ל, שקמו שני מלשינים עלי, על לא חמס בכפי, ישלם הש' פעלם הרע, והוצרכתי לצאת חוצ' לארץ".

מדבריו אלו לא ברור היטב הרקע לבריחה מן הארץ. יש שהסבירו שהמלשינות הייתה כלפי השלטונות, והסיבה הייתה – חידוש הסמיכה (כמו בימי רבי יהודה בן בבא), ויש הטוענים שלא חידוש הסמיכה היה הרקע לבריחתו, אלא עניינים שבממון הם שגרמו לו לברוח מעירו. על כל פנים, לפני שברח, עשה מעשה – והסמיך ארבע מגדולי חכמי צפת.

הערות שוליים

© הרב ישי באבד, כל הזכויות שמורות