חידוש הסנהדרין בימינו, פרק שישי - היסטוריית גרסאות

בנימין: פרק שישי הועבר לשם חידוש הסנהדרין בימינו, פרק שישי

2008-10-29T10:47:02Z

פרק שישי הועבר לשם חידוש הסנהדרין בימינו, פרק שישי

בנימין ב־09:22, 29 באוקטובר 2008

2008-10-29T09:22:41Z

בנימין ב־09:20, 29 באוקטובר 2008

2008-10-29T09:20:35Z

בנימין ב־09:03, 29 באוקטובר 2008

2008-10-29T09:03:36Z

דף חדש

@@ שורה 17: / שורה 17: @@
 פסוק זה שימש בסיס ומקור לאיסור ההעלאה על הכתב של התורה שבעל פה:
-א.      "דרש רבי יהודה בר נחמני – מתורגמניה של רבי שמעון בן לקיש – כתיב: "כתב לך את הדברים האלה", הא כיצד:
+# "דרש רבי יהודה בר נחמני – מתורגמניה של רבי שמעון בן לקיש – כתיב: "כתב לך את הדברים האלה", הא כיצד: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה – אי אתה רשאי לאומרן בכתב". (גיטין ס,ב)
+# דבי רבי ישמעאל תנא: אלה [שבציווי: "כתוב לך אתה דברים האלה"] – אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות [=משניות, תורה שבעל פה]. [שם]
-דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה – אי אתה רשאי לאומרן בכתב". (גיטין ס,ב)
+# "כתב לך...כי על פי הדברים האלה". הדא הוא דכתיב: "אכתב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו" (הושע ח,יב). בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר: מקרא, ומשנה, תלמוד ואגדה... מאחר שלמדה מפי הקב"ה, אמר לו למדה לישראל. אמר לפניו: רבונו של עולם, אכתוב אותה להם, אמר לו איני מבקש ליתנה להם בכתב, מםפני שגלוי לפני שעכו"ם עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בזויים בעכו"ם, אלא המקרא אני נותן להם במכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותנם להם על פה, שאם יבואו עכו"ם וישתעבדו בהם, יהיו מובדלים מהם. אמר לנביא: אם אכתוב לו רובי תורתי – כמו זר נחשבו. ומה אני עושה להם? נותן את המקרא בכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה. "כתב לך" – זהו המקרא, "כי על פי הדברים האלה" – זו המשנה והתלמוד שהם מבדילים בין ישראל לבין העכו"ם" [שמות רבה מז,א]
 מקורות אלו ואחרים, סמכו על פסוק זה את האיסור להעלות על הכתב את התורה שבעל פה. ואולם מה הוא הטעם לאיסור זה? במקורות א' וב' לא ניתן הטעם לאיסור, והנה במקור ג' – הטעם מבואר: התורה: התורה שבעל פה נותרה בעל פה כדי להבדיל בין ישראל לעמים, כדי שיהיה מאפיין בלעדי המבדיל בין ישראל לאומות העולם.

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־09:20, 29 באוקטובר 2008
שורה 1:		שורה 1:
		+	איסור והיתר העלאה על הכתב של התורה שבעל-פה<ref>. תורה שבעל פה, שהיא פרי רוחם של חכמינו ז"ל על פי הכללים שבהם נדרשת התורה, ועל פי מסורות שבע"פ שנאמרו למשה מסיני, יונקת את כוחה מן המצווה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז,יא). על הסמכות הנובעת מכוח מצווה זו ראה לעיל בפרק ג – המוקדש לכך.</ref>

		+	התורה שבכתב יחד עם התורה שבעל פה – ניתנו למשה רבנו בסיני. ואולם תורה שבכתב נמסרה לנו כשהיא כתובה על גבי קלף ואותיותיה נספרות. ואילו תורה שבעל-פה נמסרה כפירוש לתורה שבכתב והיא נמסרת מפי נציגי גדולי הדורות מרב לתלמידו בעל-פה.
		+
		+	בשלב מסוים בהיסטוריה היהודית התירו חכמים להעלות על הכתב אף את התורה שבעל-פה, ומאז ועד היום תורה זו מתגבשת והולכת בכתב ובדפוס.
		+
		+	התורה שבעל-פה, פיתוחה והרחבתה, היא משימתה המוגדרת של הסנהדרין:
		+
		+	"בית דין הגדול שבירושלים, הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה, שנאמר: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" (דברים יז,יא) – זו מצות עשה" (רמב"ם הלכות ממרים פ"א ה"א)
		+
		+	לכן חשוב להבין את הרקע לאיסור העלאה על הכתב של התורה שבעל פה, ואת הגורמים להיתר כתיבתה. שני אלה הם תהליכים שהיו עוד בימי פעולת הסנהדרין, ותורמים להבנת פעולתם.
		+
		+	ספר שמות פרשת כי תשא נאמר:
		+
		+	"ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (לד,כז).
		+
		+	פסוק זה שימש בסיס ומקור לאיסור ההעלאה על הכתב של התורה שבעל פה:
		+
		+	א. "דרש רבי יהודה בר נחמני – מתורגמניה של רבי שמעון בן לקיש – כתיב: "כתב לך את הדברים האלה", הא כיצד:
		+
		+	דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה – אי אתה רשאי לאומרן בכתב". (גיטין ס,ב)
		+
		+	ב. דבי רבי ישמעאל תנא: אלה [שבציווי: "כתוב לך אתה דברים האלה"] – אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות [=משניות, תורה שבעל פה]. [שם]
		+
		+	ג. "כתב לך...כי על פי הדברים האלה". הדא הוא דכתיב: "אכתב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו" (הושע ח,יב). בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר: מקרא, ומשנה, תלמוד ואגדה... מאחר שלמדה מפי הקב"ה, אמר לו למדה לישראל. אמר לפניו: רבונו של עולם, אכתוב אותה להם, אמר לו איני מבקש ליתנה להם בכתב, מםפני שגלוי לפני שעכו"ם עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בזויים בעכו"ם, אלא המקרא אני נותן להם במכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותנם להם על פה, שאם יבואו עכו"ם וישתעבדו בהם, יהיו מובדלים מהם. אמר לנביא: אם אכתוב לו רובי תורתי – כמו זר נחשבו. ומה אני עושה להם? נותן את המקרא בכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה. "כתב לך" – זהו המקרא, "כי על פי הדברים האלה" – זו המשנה והתלמוד שהם מבדילים בין ישראל לבין העכו"ם" [שמות רבה מז,א]
		+
		+
		+
		+	מקורות אלו ואחרים, סמכו על פסוק זה את האיסור להעלות על הכתב את התורה שבעל פה. ואולם מה הוא הטעם לאיסור זה? במקורות א' וב' לא ניתן הטעם לאיסור, והנה במקור ג' – הטעם מבואר: התורה: התורה שבעל פה נותרה בעל פה כדי להבדיל בין ישראל לעמים, כדי שיהיה מאפיין בלעדי המבדיל בין ישראל לאומות העולם.
		+
		+	המהר"ל מפרג התייחס לטעם איסור העלאה על הכתב של התורה שבעל פה, ובדבריו הוארו מקורות חז"ל הנזכרים:
		+
		+	בהתייחס למקורות א' וב' כתב:
		+
		+	"ויש לשאול, למה לא נתן הכל בכתב?... דע, כי אין ראוי שתהיה התורה שבעל פה בכתיבה, מפני שהתורה שבעל פה הם פרטי המצוה ופירושיה, ודבר זה אין [לו] קץ וסוף, כי הפרטים אין להם קץ, ולא היה דבר שלם אם היה כותב מקצת בלבד, לכך אין לכתוב כלל התורה שבכל פה חסירה, כי הכתיבה מורה על התמימות, שיהיה כאן הכל ביחד, והרי בתורה, שבעל פה אי אפשר, כמו שאמרנו... ענין הפה כך הוא, שאין הכל ביחד, כי כאשר מדבר דבור ואחר כך השני, כבר הלך לו הדבור הראשון ולא שייר בדבור תמימות, ולפיכך תורה שבעל פה אין לכתוב כלל..."
		+
		+	ועל דברי המדרש הנזכרים במקור ג' כתב:
		+
		+	"ודבר זה, אף שנראה פשוט – הוא דבר עמוק מאוד. וזה, כי מאחר שהתורה היא מיוחדת לישראל, כדכתיב: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג,ד), אל תקרא מורשה אלא אורסה (ברכות נז,א), ועל ידי תורה שבעל פה, שהיא בפה האדם והתורה היא עמו לגמרי, ואינה על הקלף כתובה, יש לתורה חיבור לישראל ולא אל בני נח, ולכך אין ראוי שתהא התורה שבעל פה כתובה גם כן, שאם כן, לא היה אל התורה חיבור לישראל בפרט, ולכך הדעת מחייבת שתהיה תורה שבעל פה, שבשביל זה התורה לישראל, והיא מאורסה להם בפרט...".
		+
		+	הרמב"ם – בספרו "מורה נבוכים" – מבאר אף הוא את הטעם לאיסור העלאה על הכתב של התורה שבעל-פה, ומדבריו גם נלמד על חשיבות הפרשנות הבלעדית של הסנהדרין לתורה שבכתב:
		+
		+	"יודע אתה שאפילו ההלכה המסורה לא היתה ערוכה בספר בזמנים קדומים, בגלל מה שנפוץ בעדתנו: דברים שאמרתי לך על פה, אי אתה רשאי לאמרם בכתב. זאת היתה תכלית החוכמה לבי התורה, שכן היה בכך כדי למנוע מה שקרה לאחרונה, דהיינו, ריבוי הדעות והסתעפות האסכולות, ספקות המתעוררים באשר ללשונם של דברים כתובים, שגגות המתלוות להם, פילוג שנוצר בין בני אדם עד שהם נעשים כיתות, ומבוכה הנגרמת במעשים. אלא ניתנ הסמכות בכל הדבר הזה לבית דין הגדול, כפי שבארנו בחיבורינו ההלכתיים, וכפי שלשון התורה מורה". [חלק ראשון פרק ע"א, על פי תרגומו של ר' מיכאל שורץ]
		+
		+	ואולם איסור זה על נימוקיו וטעמיו לא החזיק מעמד.בסוף תקופת התנאים ובתחילת תקופת האמוראים נמצא היתר הלכתי להעלאה על הכתב של התורה שבעל פה:
		+
		+	"דהא רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא [שלא ישתכחו – רש"י], ודרשי הכי: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט,קכו), אמרי: מוטב תיעקר אות אחת מן התורה [ויתבטל איסור כתיבת תורה שבעל פה הנדרש מן הכתוב] ואל תשתכח [כל ה]תורה מישראל". [תמורה יד,ב]
		+
		+	עצם ההיתר שנתנו חז"ל להעלות את התורה שבעל פה על הכתב הוא היתר היסטורי מהפכני, ומתוכו ניכר מעמדם וסמכותם של החכמים חברי הסנהדרין. רק כוח סמכותי מקובל יכול להכריע הכרעות היסטוריות מהפכניות.<ref> בעניין חשיבות ההכרעה כשלעצמה, יש דוגמאות רבות. עצם ההיתר להעלות על הכתב את התושב"ע, כאמור, הוא סוג של הכרעה, שגדולי ישראל נאלצו לנקוט מחשש שתישכח, ח"ו, התורה מישראל? ואולם לא תמיד קיי םהאומץ לנקוט עמדה ולקבל הכרעה, בגלל חוסר ביטחון עצמי בכוח התורני העומד לרשותכם. תופעה שלילית זו גרמה פעמים רבות למחדלים שהביאו להרמת ראש פריצים מעמנו ולכרסום במעמד הרבני-הלכתי. דוגמה לכך מעובדה בת ימינו: לפני שנים מספר הובאה לפני בית דין רבני תביעה כספית להכרעה הלכתית, בסכום של כמה מליונים מכספי הקדש. בית דין זה כיהן בסמוך לפרישתו של הרב שלום יוסף אלישיב מהרכבו. כשהובאה הבעיה לדיון בהרכב, הצהיר בית הדין שבנושא זה רק גדול הדור יכול להכריע, והיות שאין הוא נמצא בהרכב כעת, אין באפשרותם להכריע בנדון, ולא ניתן אלא לפנות לבית הרב אלישיב לשם הכרעתו.
		+
		+	עורכי הדין – החילוניים – שמחו כמוצאי שלל רב על מוצא זה שנקרה בדרכם, וביקשו מכתב חתום שאין לבית דין זה אפשרות ויכולת להכריע בנדון. עם מכתב זה – שקיבלוהו מיד לאחר בקשתם – פנו לבית המשפט החילוני, "ערככאות של גויים", שאף הוא שמח לדון בנושא שבית הדין הרבני החליט שאינו בסמכותו, היות שהוא מוסמך על פי חוק לדון בכל נושא שערכה אחרת אינה מוסמכת לדון בו. כמובן שעובדה מצערת זו גרמה לאובדן כספים רבים, בזיון כבוד התורה, ומיעוט סמכותה.
		+
		+	דוגמה זו ממחישה עד כמה התחמקות מהכרעה היא דבר המחליש את הסמכות הרבנית.</ref> רק מוסד תורני המאחד את כל גוני הדעות, מסוגל לקבל הכרעה שתרומתה אדירה להמשך התםפתחות התורה שבעל פה, היא הדוגמה הטובה ביותר לסמכותם הרחבה של הסנהדרין לפעול מתוך ראייה היסטורית ארוכת טווח. על כן ברור, שכל מסגרת אחרת, בעלת עוצמה וסמכותפחותים, לא יכולה להביא לידי היתר שכזה, שיתקבל על כל מוגדי הסמכות הרבנית המפולגת שלאחר ימי הסנהדרין.
		+
		+	נסכם: ביטולו של איסור העלאה על הכתב של התורה שבעל פה, שהוא הגורם הממשי להמשך חיות התורה שבעל פה ומניעת שכחתה בתקופת ימי הגלות, הוא דוגמה קלאסית לסמכותה של הסנהדרין לפעול לעיצוב התורה שבעל פה.
		+
		+
		+	== הערות שוליים ==
		+	<references />

	© הרב ישי באבד, כל הזכויות שמורות		© הרב ישי באבד, כל הזכויות שמורות

→ הגרסה הקודמת	גרסה מ־10:47, 29 באוקטובר 2008
(אין הבדלים)