הצגת המקור של משנה מסכת סנהדרין

המשנה היא קובץ הלכות הכולל את התורמשנה מסכת סנהדרין ה שבעל פה. ישנן דעות שונות מתי הוחל בניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.

==פרק א==

<named id="1.1" /><big>א</big> דיני ממונות, בשלשה. גזלות וחבלות, בשלשה. נזק וחצי נזק, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, בשלשה. האונס והמפתה והמוציא שם רע, בשלשה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, מוציא שם רע,בעשרים ושלשה, מפני שיש בו דיני נפשות:

<named id="1.2" /><big>ב</big> מכות, בשלשה. משום רבי ישמעאל אמרו, בעשרים ושלשה. עבור החדש, בשלשה. עבור השנה, בשלשה, דברי רבי מאיר. רבן שמעון בן גמליאל אומר, בשלשה מתחילין, ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה. ואם גמרו בשלשה, מעברת:

<named id="1.3" /><big>ג</big> סמיכת זקנים ועריפת עגלה, בשלשה, דברי רבי שמעון. ורבי יהודה אומר, בחמשה. החליצה והמאונין, בשלשה. נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין, בשלשה. ההקדשות, בשלשה. הערכין המטלטלין, בשלשה. רבי יהודה אומר, אחד מהן כהן. והקרקעות, תשעה וכהן. ואדם, כיוצא בהן:

<named id="1.4" /><big>ד</big> דיני נפשות, בעשרים ושלשה. הרובע והנרבע, בעשרים ושלשה, שנאמר <ref>ויקרא כ</ref> והרגת את האשה ואת הבהמה, ואומר <ref>שם</ref> ואת הבהמה תהרגו. שור הנסקל, בעשרים ושלשה, שנאמר <ref>שמות כא</ref> השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור. הזאב והארי, הדב והנמר והברדלס והנחש, מיתתן בעשרים ושלשה. רבי אליעזר אומר, כל הקודם להרגן, זכה. רבי עקיבא אומר, מיתתן בעשרים ושלשה:

<named id="1.5" /><big>ה</big> אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין סנהדריות לשבטים, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין עיר הנדחת, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין עושין עיר הנדחת בספר, ולא שלש, אבל עושין אחת או שתים:

<named id="1.6" /><big>ו</big> סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד, וקטנה של עשרים ושלשה. ומנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד, שנאמר <ref>במדבר יא</ref> אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ומשה על גביהן, הרי שבעים ואחד. רבי יהודה אומר, שבעים. ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה, שנאמר <ref>שם לה</ref> ושפטו העדה והצילו העדה, עדה שופטת ועדה מצלת, הרי כאן עשרים. ומנין לעדה שהיא עשרה, שנאמר <ref>שם יד</ref> עד מתי לעדה הרעה הזאת, יצאו יהושע וכלב. ומנין להביא עוד שלשה, ממשמע שנאמר <ref>שמות כג</ref> לא תהיה אחרי רבים לרעות, שומע אני שאהיה עמהם לטובה, אם כן למה נאמר <ref>שם</ref> אחרי רבים להטות, לא כהטיתך לטובה הטיתך לרעה. הטיתך לטובה על פי אחד, הטיתך לרעה על פי שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן עשרים ושלשה. וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין, מאה ועשרים. רבי נחמיה אומר, מאתים ושלשים, כנגד שרי עשרות:

==פרק ב==

<named id="2.1" /><big>א</big> כהן גדול דן ודנין אותו, מעיד ומעידין אותו, חולץ וחולצין לאשתו, ומיבמין את אשתו, אבל הוא אינו מיבם, מפני שהוא אסור באלמנה. מת לו מת, אינו יוצא אחר המטה, אלא הן נכסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה, ויוצא עמהן עד פתח [שער] העיר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, אינו יוצא מן המקדש, שנאמר <ref>ויקרא כא</ref> ומן המקדש לא יצא. וכשהוא מנחם אחרים, דרך כל העם עוברין בזה אחר זה והממנה ממצעו בינו לבין העם. וכשהוא מתנחם מאחרים, כל העם אומרין לו אנו כפרתך, והוא אומר להן התברכו מן השמים. וכשמברין אותו, כל העם מסבין על הארץ והוא מסב על הספסל:

<named id="2.2" /><big>ב</big> המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ ולא חולצין לאשתו. לא מיבם ולא מיבמין לאשתו. רבי יהודה אומר, אם רצה לחלוץ או ליבם, זכור לטוב. אמרו לו, אין שומעין לו. ואין נושאין אלמנתו. רבי יהודה אומר, נושא המלך אלמנתו של מלך, שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר <ref>שמואל ב יב</ref> ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדניך בחיקך:

<named id="2.3" /><big>ג</big> מת לו מת, אינו יוצא מפתח פלטרין שלו. רבי יהודה אומר, אם רוצה לצאת אחר המטה, יוצא, שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר, שנאמר <ref>שם ג</ref> והמלך דוד הלך אחרי המטה. אמרו לו, לא היה הדבר אלא לפיס את העם. וכשמברין אותו, כל העם מסבין על הארץ והוא מסב על הדרגש:

<named id="2.4" /><big>ד</big> ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד. ופורץ לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו. דרך המלך אין לו שעור. וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש, לא ירבה לו נשים, אלא שמונה עשרה. רבי יהודה אומר, מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר, אפלו אחת ומסירה את לבו, הרי זה לא ישאנה. אם כן למה נאמר <ref>דברים יז</ref> ולא ירבה לו נשים, אפלו כאביגיל. <ref>שם</ref> לא ירבה לו סוסים, אלא כדי מרכבתו. <ref>שם</ref> וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, אלא כדי לתן אפסניא. וכותב לו ספר תורה לשמו. יוצא למלחמה, מוציאה עמו. נכנס, מכניסה עמו. יושב בדין, היא עמו. מסב, היא כנגדו, שנאמר <ref>שם</ref> והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו:

<named id="2.5" /><big>ה</big> אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין רואין אותו כשהוא מסתפר ולא כשהוא ערום ולא בבית המרחץ, שנאמר <ref>שם</ref> שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך:

==פרק ג==

<named id="3.1" /><big>א</big> דיני ממונות, בשלשה. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, שני הדינים בוררין להן עוד אחד. זה פוסל דינו של זה וזה פוסל דינו של זה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אימתי, בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרים או ממחין, אינו יכול לפסלן. זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אימתי, בזמן שהוא מביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולים. אבל אם היו כשרים, אינו יכול לפסלן:

<named id="3.2" /><big>ב</big> אמר לו נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנין עלי שלשה רועי בקר, רבי מאיר אומר, יכול לחזור בו. וחכמים אומרים, אינו יכול לחזור בו. היה חיב לחברו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך, רבי מאיר אומר, יכול לחזור בו. וחכמים אומרים, אינו יכול לחזור בו:

<named id="3.3" /><big>ג</big> ואלו הן הפסולין, המשחק בקביא, והמלוה ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית. אמר רבי שמעון, בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית. משרבו האנסין, חזרו לקרותן סוחרי שביעית. אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שאין להם אמנות אלא היא, אבל יש להן אמנות שלא היא, כשרין:

<named id="3.4" /><big>ד</big> ואלו הן הקרובין, <ref>אביו ו</ref>אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו, הן ובניהן וחתניהן, וחורגו לבדו. אמר רבי יוסי, זו משנת רבי עקיבא. אבל משנה ראשונה, דודו ובן דודו. וכל הראוי לירשו, וכל הקרוב לו באותה שעה. היה קרוב ונתרחק, הרי זה כשר. רבי יהודה אומר, אפלו מתה בתו ויש לו בנים ממנה, הרי זה קרוב:

<named id="3.5" /><big>ה</big> האוהב והשונא. אוהב, זה שושבינו. שונא, כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה. אמרו לו, לא נחשדו ישראל על כך:

<named id="3.6" /><big>ו</big> כיצד בודקים את העדים, היו מכניסין אותן (לחדר) ומאימין עליהן ומוציאין (את כל האדם) לחוץ ומשירין את הגדול שבהן ואומרים לו אמור היאך אתה יודע שזה חיב לזה. אם אמר הוא אמר לי שאני חיב לו, איש פלוני אמר לי שהוא חיב לו, לא אמר כלום, עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חיב לו מאתים זוז. ואחר כך מכניסין את השני ובודקים אותו. אם נמצאו דבריהם מכונים, נושאים ונותנין בדבר. שנים אומרים זכאי ואחד אומר חיב, זכאי. שנים אומרים חיב ואחד אומר זכאי, חיב. אחד אומר זכאי ואחד אומר חיב ואפלו שנים מזכין או שנים מחיבין ואחד אומר איני יודע, יוסיפו הדינים:

<named id="3.7" /><big>ז</big> גמרו את הדבר, היוה מכניסין אותן. הגדול שבדינים אומר, איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חיב. ומנין לכשיצא אחד מן הדינים לא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין אבל מה אעשה שחברי רבו עלי, על זה נאמר [<ref>ויקרא יט</ref> לא תלך רכיל בעמיך, ואומר] <ref>משלי יא</ref> הולך רכיל מגלה סוד:

<named id="3.8" /><big>ח</big> כל זמן שמביא ראיה, סותר את הדין. אמרו לו, כל ראיות שיש לך הבא מכאן עד שלשים יום. מצא בתוך שלשים יום, סותר. לאחר שלשים יום, אינו סותר. אמר רבן שמעון בן גמליאל, מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים. אמרו לו הבא עדים ואמר אין לי עדים, אמרו הבא ראיה ואמר אין לי ראיה, ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים, הרי זה אינו כלום. אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים, לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה. (אמרו לו הבא עדים, אמר אין לי עדים, הבא ראיה ואמר אין לי ראיה), ראה שמתחיב בדין ואמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפנדתו, הרי זה אינו כלום:
 
==פרק ד==

<named id="4.1" /><big>א</big> אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר <ref>ויקרא כד</ref> משפט אחד יהיה לכם. מה בין דיני ממונות לדיני נפשות. דיני ממונות בשלשה, ודיני נפשות בעשרים ושלשה. דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה. דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה. דיני ממונות המלמד חובה מלמד זכות והמלמד זכות מלמד חובה, דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום. דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב:

<named id="4.2" /><big>ב</big> דיני הטמאות והטהרות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד. הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, אלא כהנים, לוים, וישראלים המשיאין לכהנה:

<named id="4.3" /><big>ג</big> סנהדרין היתה כחצי גרן עגלה, כדי שיהו רואין זה את זה. ושני סופרי הדינין עומדין לפניהם, אחד מימין ואחד משמאל וכותבין דברי המזכין ודברי המחיבין. רבי יהודה אומר, שלשה, אחד כותב דברי המזכין ואחד כותב דברי המחיבין והשלישי כותב דברי המזכין ודברי המחיבין:

<named id="4.4" /><big>ד</big> ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם, כל אחד ואחד מכיר את מקומו. היו צריכין לסמוך, סומכין מן הראשונה. אחד מן השניה בא לו לראשונה ואחד מן השלישית בא לו לשניה, ובוררין להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית. ולא היה יושב במקומו של ראשון, אלא יושב במקום הראוי לו:

<named id="4.5" /><big>ה</big> כיצד מאימין (את העדים) על עדי נפשות, היו מכניסין אותן ומאימין עליהן. שמא תאמרו מאמד, ומשמועה, עד מפי עד ומפי אדם נאמן שמענו, או שמא אי אתם יודעין שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה. הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות, אדם נותן ממון ומתכפר לו. דיני נפשות, דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף העולם, שכן מצינו בקין שהרג את אחיו, שנאמר <ref>בראשית ד</ref> דמי אחיך צעקים, אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו. דבר אחר, דמי אחיך, שהיה דמו משלך על העצים ועל האבנים. לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו אבד עולם מלא. וכל המקים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו קים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך. ושלא יהו מינין אומרים, הרבה רשויות בשמים. ולהגיד גדלתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכלן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חיב לומר, בשבילי נברא העולם. ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת, והלא כבר נאמר <ref>ויקרא ה</ref> והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד וגומר. ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה, והלא כבר נאמר <ref>משלי יא</ref> ובאבד רשעים רנה:
 
==פרק ה==

<named id="5.1" /><big>א</big> היו בודקין אותן בשבע חקירות, באיזה שבוע, באיזו שנה, באיזה חדש, בכמה בחדש, באיזה יום, באיזו שעה, באיזה מקום.רבי יוסי אומר באיזה יום, באיזו שעה, באיזה מקום. מכירין אתם אותו. התריתם בו. העובד עבודה זרה, את מי עבד, ובמה עבד:

<named id="5.2" /><big>ב</big> כל המרבה בבדיקות, הרי זה משבח. מעשה ובדק בן זכאי בעקצי תאנים. ומה בין חקירות לבדיקות. חקירות, אחד אומר איני יודע, עדותן בטלה. בדיקות, אחד אומר איני יודע ואפלו שנים אומרים אין אנו יודעין, עדותן קימת. אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שמכחישין זה את זה, עדותן בטלה:

<named id="5.3" /><big>ג</big> אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחדש, עדותן קימת, שזה יודע בעבורו של חדש וזה אינו יודע בעבורו של חדש. אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה, עדותן בטלה. אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש שעות, עדותן קימת. אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש, עדותן בטלה. רבי יהודה אומר, קימת. אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע, עדותן בטלה, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב:

<named id="5.4" /><big>ד</big> ואחר כך מכניסין את השני ובודקין אותו. אם נמצאו דבריהם מכונין, פותחין בזכות. אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות, או אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה, משתקין אותו. אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד [עליו] זכות, מעלין אותו ומושיבין אותו ביניהן ולא היה יורד משם כל היום כלו. אם יש ממש בדבריו, שומעין לו. ואפלו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות, שומעין לו, ובלבד שיש ממש בדבריו:

<named id="5.5" /><big>ה</big> אם מצאו לו זכות, פטרוהו. ואם לאו, מעבירין דינו למחר. היו מזדוגין זוגות זוגות, וממעטין במאכל, ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין כל הלילה, ולמחרת משכימין ובאין לבית דין. המזכה אומר אני מזכה ומזכה אני במקומי, והמחיב אומר אני מחיב ומחיב אני במקומי. המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. טעו בדבר, שני סופרי הדינין מזכירין אותן. אם מצאו לו זכות, פטרוהו. ואם לאו, עומדים למנין. שנים עשר מזכין ואחר עשר מחיבין, זכאי. שנים עשר מחיבין ואחד עשר מזכין, ואפלו אחד עשר מזכין ואחד עשר מחיבין ואחד אומר איני יודע, ואפלו עשרים ושנים מזכין או מחיבין ואחד אומר איני יודע, יוסיפו הדינין. עד כמה מוסיפין, שנים שנים עד שבעים ואחד. שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחיבין, זכאי. שלשים וששה מחיבין ושלשים וחמשה מזכין, דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחיבין דברי המזכין:

==פרק ו==

<named id="6.1" /><big>א</big> נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו. בית הסקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר <ref>ויקרא כד</ref> הוצא את המקלל. אחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו (ואדם אחד רוכב), הסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו. אומר אחד יש לי ללמד עליו זכות, הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו. ואפלו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות, מחזירין אותו אפלו ארבעה וחמשה פעמים, ובלבד שיש ממש בדבריו. מצאו לו זכות, פטרוהו, ואם לאו, יוצא לסקל. וכרוז יוצא לפניו, איש פלוני בן פלוני יוצא לסקל על שעבר עברה פלונית ופלוני ופלוני עדיו, כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו:

<named id="6.2" /><big>ב</big> היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות, אומרים לו התודה, שכן דרך המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע <ref>יהושע ז</ref> בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה וגו', ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי [לה' אלהי ישראל] וכזאת וגו'. ומנין שכפר לו ודויו, שנאמר <ref>שם</ref> ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה, היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא. ואם אינו יודע להתודות, אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי. רבי יהודה אומר, אם היה יודע שהוא מזמם, אומר תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מעון זה. אמרו לו, אם כן, יהו כל אדם אומרים כך כדי לנקות את עצמן:

<named id="6.3" /><big>ג</big> היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, מפשיטין אותו את בגדיו. האיש, מכסין אותו מלפניו. והאשה, מלפניה ומאחריה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים, האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערמה:

<named id="6.4" /><big>ד</big> בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. אחד מן העדים דוחפו על מתניו. נהפך על לבו, הופכו על מתניו. אם מת בה, יצא. ואם לאו, השני נוטל את האבן ונותנה על לבו. אם מת בה, יצא. ואם לאו, רגימתו בכל ישראל, שנאמר <ref>דברים יז</ref> יד העדים תהיה בו בראשנה להמיתו ויד כל העם באחרנה. כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, האיש נתלה ואין האשה נתלית. אמר להן רבי אליעזר, והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון. אמרו לו, שמונים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד. כיצד תולין אותו, משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ממנה, ומקיף שתי ידיו זו על גבי זו ותולה אותו. רבי יוסי אומר, הקורה מטה על הכתל ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין. ומתירין אותו מיד. ואם לן, עובר עליו בלא תעשה, שנאמר <ref>דברים כא</ref> לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו (ביום ההוא) כי קללת אלהים תלוי וגו'. כלומר, מפני מה זה תלוי, מפני שברך את השם, ונמצא שם שמים מתחלל:

<named id="6.5" /><big>ה</big> אמר רבי מאיר, בזמן שאדם מצטער, (שכינה) מה הלשון אומרת (כביכול) קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך, קל וחמר על דמם של צדיקים. ולא זו בלבד (אמרו), אלא כל המלין את מתו, עובר בלא תעשה. הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים, אינו עובר עליו. ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו, אלא שני בתי קברות היו מתקנין לבית דין, אחד לנהרגין ולנחנקין ואחד לנסקלין ולנשרפין:

<named id="6.6" /><big>ו</big> נתעכל הבשר, מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן. והקרובים באים ושואלין בשלום הדינין ובשלום העדים, כלומר שאין בלבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם. ולא היו מתאבלין, אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב:

==פרק ז==

<named id="7.1" /><big>א</big> ארבע מיתות נמסרו לבית דין, סקילה, שרפה, הרג, וחנק. רבי שמעון אומר, שרפה, סקילה, חנק, והרג. זו מצות הנסקלין:

<named id="7.2" /><big>ב</big> מצות הנשרפין, היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו. זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו. רבי יהודה אומר, אף הוא אם מת בידם לא היו מקימין בו מצות שרפה, אלא פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו. אמר רבי אליעזר בן צדוק, מעשה בבת כהן אחת שזנתה, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו, מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי:

<named id="7.3" /><big>ג</big> מצות הנהרגים, היו מתיזין את ראשו בסיף כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר, נוול הוא זה, אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ. אמרו לו, אין מיתה מנולת מזו. מצות הנחנקין, היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה:

<named id="7.4" /><big>ד</big> אלו הן הנסקלין, הבא על האם, ועל אשת האב, ועל הכלה, ועל הזכור, ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה, והמגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למלך, ובעל אוב וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואמו, והבא על נערה המארסה, והמסית, והמדיח, והמכשף, ובן סורר ומורה. הבא על האם, חיב עליה משום אם ומשום אשת אב. רבי יהודה אומר, אינו חיב אלא משום האם בלבד. הבא על אשת אב, חיב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, בין מן הארוסין בין מן הנשואין. הבא על כלתו, חיב עליה משום כלתו ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, בין מן הארוסין בין מן הנשואין. הבא על הזכור ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה. אם אדם חטא, בהמה מה חטאת, אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה, לפכך אמר הכתוב תסקל. דבר אחר, שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה:

<named id="7.5" /><big>ה</big> המגדף אינו חיב עד שיפרש את השם. אמר רבי יהושע בן קרחה, בכל יום דנין את העדים בכנוי יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין, לא הורגין בכנוי, אלא מוציאים את כל האדם לחוץ ושואלים את הגדול שבהן ואומרים לו אמור מה ששמעת בפרוש, והוא אומר, והדינים עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין. והשני אומר אף אני כמוהו, והשלישי אומר אף אני כמוהו:

<named id="7.6" /><big>ו</big> העובד עבודה זרה, אחד העובד, ואחד הזובח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה, ו(אחד) המקבלו עליו לאלוה, והאומר לו אלי אתה. אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרביץ והמרחיץ והסך והמלביש והמנעיל, עובר בלא תעשה. הנודר בשמו והמקים בשמו, עובר בלא תעשה. הפוער עצמו לבעל פעור, זו היא עבודתו. הזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתו:

<named id="7.7" /><big>ז</big> הנותן מזרעו למלך, אינו חיב, עד שימסור למלך ויעביר באש. מסר למלך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למלך, אינו חיב, עד שימסור למלך ויעביר באש. בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני זה המדבר בפיו, הרי אלו בסקילה, והנשאל בהם באזהרה:

<named id="7.8" /><big>ח</big> המחלל את השבת, בדבר שחיבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. המקלל אביו ואמו, אינו חיב, עד שיקללם בשם. קללם בכנוי, רבי מאיר מחיב וחכמים פוטרין:

<named id="7.9" /><big>ט</big> הבא על נערה המארסה, אינו חיב עד שתהא נערה בתולה מארסה והיא בבית אביה. באו עליה שנים, הראשון בסקילה והשני בחנק:

<named id="7.10" /><big>י</big> המסית, זה הדיוט שהסית, והמסית את ההדיוט, אמר לו יש יראה במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה. כל חיבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם, חוץ מזו. אמר לשנים והן עדיו, מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. אמר לאחד, הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך. אם היה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם, מכמינין לו עדים אחורי הגדר, והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד, והלה אומר לו, והוא אומר לו היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים. אם חוזר בו, הרי זה מוטב. ואם אמר כך היא חובתנו וכך יפה לנו, העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. האומר אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד. אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח. אקטיר, אלך ואקטיר, נלך ונקטיר. אנסך, אלך ואנסך, נלך ונססך. אשתחוה, אלך ואשתחוה, נלך ונשתחוה. המדיח, זה האומר נלך ונעבוד עבודה זרה:

<named id="7.11" /><big>יא</big> המכשף העושה מעשה, חיב, ולא האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע, שנים לוקטין קשואין, אחד לוקט פטור ואחד לוקט חיב, העושה מעשה חיב, האוחז את העינים פטור:
 
==פרק ח==

<named id="8.1" /><big>א</big> בן סורר ומורה, מאימתי נעשה בן סורר ומורה, משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן, התחתון ולא העליון, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה. שנאמר <ref>דברים כא</ref> כי יהיה לאיש בן, בן ולא בת, בן ולא איש. הקטן פטור, שלא בא לכלל מצות:

<named id="8.2" /><big>ב</big> מאימתי חיב, משיאכל טרטימר בשר וישתה חצי לג יין האיטלקי. רבי יוסי אומר, מנה בשר ולג יין. אכל בחבורת מצוה, אכל בעבור החדש, אכל מעשר שני בירושלים, אכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים, (אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו), אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עברה, אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין, אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיאכל בשר וישתה יין, שנאמר <ref>שם</ref> זולל וסבא. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר <ref>משלי כג</ref> אל תהי בסבאי יין בזללי בשר למו:

<named id="8.3" /><big>ג</big> גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, משל אחרים ואכל ברשות אחרים, משל אחרים ואכל ברשות אביו, אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים. רבי יוסי בר רבי יהודה אומר, עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו:

<named id="8.4" /><big>ד</big> היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואמו רוצה, אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיהו שניהם רוצים. רבי יהודה אומר, אם לא היתה אמו ראויה לאביו, אינו נעשה בן סורר ומורה. היה אחד מהם גדם או חגראו אלם או סומא או חרש, אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר <ref>דברים כא</ref> ותפשו בו אביו ואמו, ולא גדמין. והוציאו אתו, ולא חגרין. ואמרו, ולא אלמין. בננו זה, ולא סומין. איננו שמע בקלנו, ולא חרשין. מתרין. בו בפני שלשה ומלקין אותו. חזר וקלקל, נדון בעשרים ושלשה. ואינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים, שנאמר <ref>שם</ref> בננו זה, זהו שלקה בפניכם. ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן התחתון, פטור. ואם משנגמר דינו ברח ואחר כך הקיף זקן התחתון, חיב:

<named id="8.5" /><big>ה</big> בן סורר ומורה נדון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חיב, שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים, רע להן ורע לעולם. יין ושנה לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים, רע להן ורע לעולם. פזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים, רע להן ורע לעולם. כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם, ולצדיקים, הנאה להן והנאה לעולם. שקט לרשעים רע להן ורע לעולם, ולצדיקים, הנאה להן והנאה לעולם:

<named id="8.6" /><big>ו</big> הבא במחתרת נדון על שם סופו. היה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו דמים, חיב. אם אין לו דמים, פטור:

<named id="8.7" /><big>ז</big> ואלו הן שמצילין אותן בנפשן, הרודף אחר חברו להרגו, אחר הזכור ואחר הנערה המארסה. אבל הרודף אחר הבהמה, והמחלל את השבת, והעובד עבודה זרה, אין מצילין אותן בנפשן:

==פרק ט==

<named id="9.1" /><big>א</big> ואלו הן הנשרפין, הבא על אשה ובתה, ובת כהן שזנתה. יש בכלל אשה ובתה, בתו, ובת בתו, ובת בנו, ובת אשתו, ובת בתה, ובת בנה, (חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו). ואלו הן הנהרגים, הרוצח ואנשי עיר הנדחת. רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל, וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם, ומת, חיב. דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול לעלות משם, ומת, פטור. שסה בו את הכלב, שסה בו את הנחש, פטור. השיך בו את הנחש, רבי יהודה מחיב, וחכמים פוטרים. המכה את חברו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה, והוקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת, חיב. רבי נחמיה אומר, פטור, שרגלים לדבר:

<named id="9.2" /><big>ב</big> נתכון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את ישראל, לנפלים, והרג בן קימא, פטור. נתכון להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו, ומת, פטור. נתכון להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו, ומת, פטור. נתכון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית הגדול והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת, פטור. נתכון להכות את הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת, פטור. אבל נתכון להכות על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו, ומת, חיב. נתכון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן, ומת, חיב. רבי שמעון אומר, אפלו נתכון להרוג את זה והרג את זה, פטור:

<named id="9.3" /><big>ג</big> רוצח שנתערב באחרים, כלן פטורין. רבי יהודה אומר, כונסין אותן לכפה. כל חיבי מיתות שנתערבו זה בזה, נדונין בקלה. הנסקלין בנשרפין, רבי שמעון אומר, נדונין בסקילה, שהשרפה חמורה. וחכמים אומרים, נדונין בשרפה, שהסקילה חמורה. אמר להן רבי שמעון, אלו לא היתה שרפה חמורה, לא נתנה לבת כהן שזנתה. אמרו לו, אלו לא היתה סקילה חמורה, לא נתנה למגדף ולעובד עבודה זרה. הנהרגין בנחנקין, רבי שמעון אומר, בסיף. וחכמים אומרים, בחנק:

<named id="9.4" /><big>ד</big> מי שנתחיב בשתי מיתות בית דין, נדון בחמורה. עבר עברה שיש בה שתי מיתות, נדון בחמורה. רבי יוסי אומר, נדון בזקה הראשונה שבאה עליו:

<named id="9.5" /><big>ה</big> מי שלקה ושנה, בית דין מכניסים אותו לכפה ומאכילין אותו שעורין עד שכרסו מתבקעת. ההורג נפש שלא בעדים, מכניסין אותו לכפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ:

<named id="9.6" /><big>ו</big> הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית, קנאין פוגעין בו. כהן ששמש בטמאה, אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהנה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין. זר ששמש במקדש, רבי עקיבא אומר, בחנק. וחכמים אומרים, בידי שמים:

==פרק י==

<named id="10.1" /><big>א</big> כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר <ref>ישעיה ס</ref> ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס. רבי עקיבא אומר, אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר <ref>שמות טו</ref> כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך. אבא שאול אומר, אף ההוגה את השם באותיותיו:

<named id="10.2" /><big>ב</big> שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים, ירבעם, אחאב, ומנשה. רבי יהודה אומר, מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר <ref>דברי הימים ב לג</ref> ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו. אמרו לו, למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא השיבו. ארבעה הדיוטות, בלעם, ודואג, ואחיתפל, וגחזי:

<named id="10.3" /><big>ג</big> דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנאמר <ref>בראשית ו</ref> לא ידון רוחי באדם לעלם, (לא דין ולא רוח). דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר <ref>בראשית יא</ref> ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ. ויפץ ה' אתם, בעולם הזה. ומשם הפיצם ה', לעולם הבא. אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר <ref>שם יג</ref> ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד. רעים בעולם הזה. וחטאים, לעולם הבא. אבל עומדין בדין. רבי נחמיה אומר, אלו ואלו אין עומדין בדין, שנאמר <ref>תהלים א</ref> על כן לא יקמו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים. על כן לא יקמו רשעים במשפט, זה דור המבול. וחטאים בעדת צדיקים, אלו אנשי סדום. אמרו לו, אינם עומדים בעדת צדיקים אבל עומדין בעדת רשעים. (מרגלים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר <ref>במדבר יד</ref> וימתו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'. וימתו, בעולם הזה. במגפה, בעולם הבא). דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנאמר <ref>שם</ref> במדברהזה יתמו ושם ימתו, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר <ref>תהלים נ</ref> אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח. עדת קרח אינה עתידה לעלות, שנאמר <ref>במדבר טז</ref> ותכס עליהם הארץ, בעולם הזה. ויאבדו מתוך הקהל, לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר <ref>שמואל א ב</ref> יי ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר <ref>דברים כט</ref> וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה, מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר, כיום הזה, מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן, כך עתיד להאיר להן:

<named id="10.4" /><big>ד</big> אנשי עיר הנדחת אין להן חלק לעולם הבא, שנאמר <ref>שם יג</ref> יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם. ואנן נהרגים עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט ועד שידח רבה ועד שידיחום אנשים. הדיחוה נשים וקטנים או שהדח מעוטה או שהיו מדיחיה חוצה לה, הרי אלו כיחידים. וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד. זה חמר ביחידים מבמרבים, שהיחידים בסקילה, לפיכך ממונם פלט. והמרבים בסיף, לפיכך ממונם אבד:

<named id="10.5" /><big>ה</big> <ref>שם</ref> הכה תכה את וגו'. החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום, הרי אלו מצילין אותה. <ref>שם</ref> החרם אתה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב, מכאן אמרו נכסי צדיקים שבתוכה אובדין, שבחוצה לה פלטין. ושל רשעים, בין שבתוכה בין שבחוצה לה, הרי אלו אובדין:

<named id="10.6" /><big>ו</big> (שנאמר) <ref>דברים יג</ref> ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה וגו'. אם אין לה רחוב, עושין לה רחוב. היה רחובה חוצה לה, כונסין אותו לתוכה. (שנאמר) <ref>שם</ref> ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלהיך. שללה, ולא שלל שמים. מכאן אמרו, ההקדשות שבה יפדו, ותרומות ירקבו, מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו. כליל לה' אלהיך, אמר רבי שמעון, אמר הקדוש ברוך הוא, אם אתם עושים דין בעיר הנדחת, מעלה אני עליכם כאלו אתם מעלין עולה כליל לפני. <ref>שם</ref> והיתה תל עולם (לא תבנה עוד), לא תעשה (אפלו) גנות ופרדסים, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר, לא תבנה עוד, לכמו שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים. <ref>שם</ref> ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, שכל זמן שהרשעים בעולם, חרון אף בעולם. אבדו רשעים מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם:

==פרק יא==

<named id="11.1" /><big>א</big> אלו הן הנחנקין, המכה אביו ואמו, וגונב נפש מישראל, וזקן ממרה על פי בית דין, ונביא השקר, והמתנבא בשם עבודה זרה, והבא על אשת איש, וזוממי בת כהן ובועלה. המכה אביו ואמו אינו חיב עד שיעשה בהן חבורה. זה חמר במקלל מבמכה, שהמקלל לאחר מיתה חיב, והמכה לאחר מיתה פטור. הגונב נפש מישראל אינו חיב עד שיכניסנו לרשותו. רבי יהודה אומר, עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר <ref>דברים כד</ref> והתעמר בו ומכרו. הגונב את בנו, (רבי ישמעאל בנו של) רבי יוחנן בן ברוקה מחיב, וחכמים פוטרין. גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין, רבי יהודה מחיב, וחכמים פוטרין:

<named id="11.2" /><big>ב</big> זקן ממרא על פי בית דין, שנאמר <ref>שם יז</ref> כי יפלא ממך דבר למשפט וגו'. שלשה בתי דינין היו שם, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית. באים לזה שעל פתח הר הבית, ואומר, כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך למדתי וכך למדו חברי. אם שמעו, אומרים להם. ואם לאו, באין להן לאותן שעל פתח העזרה, ואומר, כך דרשתי וכך דרשו חברי כך למדתי וכך למדו חברי. אם שמעו, אומרים להם. ואם לאו, אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שממנו יוצאת תורה לכל ישראל, שנאמר <ref>שם</ref> מן המקום ההוא אשר יבחר ה'. חזר לעירו ושנה ולמד כדרך שהיה למד, פטור. ואם הורה לעשות, חיב, שנאמר <ref>שם</ref> והאיש אשר יעשה בזדון, אינו חיב עד שיורה לעשות. תלמיד שהורה לעשות, פטור, נמצא חמרו קלו:

<named id="11.3" /><big>ג</big> חמר בדברי סופרים מדברי תורה, האומר אין תפלין, כדי לעבור על דברי תורה, פטור. חמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים, חיב:

<named id="11.4" /><big>ד</big> אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל, שנאמר <ref>דברים יז</ref> וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, דברי רבי עקיבא. רבי יהודה אומר, אין מענין את דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין שלוחים בכל המקומות, איש פלוני בן איש פלוני נתחיב מיתה בבית דין:

<named id="11.5" /><big>ה</big> נביא השקר המתנבא על מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו, מיתתו בידי אדם. אבל הכובש את נבואתו, והמותר על דברי הנביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, מיתתן בידי שמים, שנאמר <ref>שם יח</ref> אנכי אדרש מעמו:

<named id="11.6" /><big>ו</big> המתנבא בשם עבודה זרה ואומר כך אמרה עבודה זרה, אפלו כון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור. הבא על אשת איש, כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין אף על פי שלא נבעלה, הבא עליה הרי זה בחנק. וזוממי בת כהן ובועלה, שכל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה:

== הערות שוליים ==
<references />

[[קטגוריה:היסטוריה ועיון]]
[[קטגוריה:משנה מסכת סנהדרין]]